היא הולכת ברחוב, מביטה במכוניות שעומדות ברמזור. משהו פה
מוזר. כל הנהגים מביטים בה. לא טורחים אפילו לבדוק אם הרמזור
התחלף. רק מביטים, בוחנים. היא חולפת על פני אוטובוס עמוס
בנוסעים. הם עומדים בשורות, הנוסעים, גופם ופניהם מופנים אליה.
הם לבושים כולם חליפות. חולצה לבנה, ג'קט שחור. שיערם קצוץ,
מודבק לראשם, מזוודה בידם. והם מסתכלים. עיניהם קרות ורחוקות,
ועם זאת, בוחנות. כמנסות להסתכל לתוכה.
היא מפחדת.
היא מתחילה לרוץ. הרחוב רץ אחריה. כל המכוניות והנהגים
והאוטובות והרמזורים והתמרורים נוסעים ברוורס כדי להשיגה. אך
היא לא מותרת, עוד לא. ממשיכה לרוץ, מנסה לברוח.
לא יכולה. נעצרת.
מסתובבת לאט, מנסה להתחמק מעיניהם הבוחנות, החודרות לנשמתה.
היא מפחדת. מפחדת שיקראו אותה. כמו ספר פתוח. כמו שהוא עשה.
לא. לא רוצה לחשוב עליו.
האנשים באוטובוס התחילו לדבר. הם מדברים אליה, צועקים אליה.
עליה. כל החלונות סגורים, היא לא שומעת מה הם אומרים. דברים
נוראיים עוזבים את שפתותיהם, היא יודעת, אך מה הם אומרים?
לא משנה. להמשיך לרוץ.
האוטובוס נעלם. מסביבה מופיעים קירות. חדר. הקירות לבנים, אך
התאורה כתומה והם מקבלים גוון אפרסקי. נוח. כאן אפשר להרגע.
היא שוקעת לתוך הספה המהודרת שבמרכז החדר, לוגמת מהיין שעל
השולחן. והוא מופיע, שערו הזהוב אסוף, עיניו בוהקות. הוא לבוש
בחליפה תכולה. היא לעולם לא חשבה שתראה אותו כך, מסורק ומטופח.

הוא עומד מולה, נשען על הכורסא הגבוהה שלידו, כוס יין אדום
בידו. הוא מחייך. כמה זמן חכתה לחיוכו. הוא מתקרב אליה,
מתכופף, פניו מתקרבים לשלה, היא מרגישה את נשימותיו, עיניו
נסגרות...
החדר נעלם. היא מוצאת עצמה באמצע יער עבות. חושך, היא אינה
יודעת את דרכה. היא לבדה. האם? או שמא גם הוא כאן. חיוך עולה
על פניה. היא קוראת בשמו.
אדם צץ מבין השיחים. היא איננה מכירה אותו, אך הוא מזהה אותה.
הוא משתיק אותה, שלא ימצאו אותם, הרודפים. שיערו של הזר זהוב
וארוך, נשפך על כתפיו. מזכיר את שערו שלו, של גבר חלומותיה. אך
הזר אינו חם כמותו. קווי פניו חדים, שפתיו קפוצות. הוא נושא על
גבו קשת וחיצים, למקרה של התקפה. היא יושבת לה על סלע. הזר
סוקר בעיניו החדות את הסביבה, מוודא שאין רודפים אחריהם. הוא
תופס את ידה בחוזקה, מוביל אותה אל מחוץ ליער.
לפתע, הזר נעלם. מחליף אותו איש זקן בגלימה שמוביל אותה
במסדרון עתיק, קירותיו עשויים לבנים מפוייחות. ישנן דלתות
במסדרון, ובכל אחת חלון קטן, חסום בסורגים. וידיים. מכל חלון
יוצאות זוג ידיים, מבקשות מחילה, מזון. היא נחרדת, מבקשת בליבה
לחזור אל אותו חדר כתום שבו מצאה שלווה. אולם הזקן ממשיך בשלו
ומוביל אותה במהירות דרך המסדרון ולמעלה במדרגות וזורק אותה
לתוך חדרון קטן ונועל את הדלת. דלת עם חלון. וסורגים.
בחדר היא מוצאת תמונה שלו, של הנסיך שלה. לא בטוחה מאין הגיעה
התמונה, אך מותשת מההליכה הארוכה, היא נופלת על המזרון בקטן
בקצה החדר ונרדמת לשינה חסרת חלומות.
בבוקר היא כבר לא באותו חדרון בכלא העתיק. היא בחדר גדול
ומרווח, קירותיו ירוקים. אין אף תמונה על הקירות, ולא חלון.
היא שוכבת על ערימה של קש במרכז החדר וחושבת על הנסיך שלה.
לפתע הוא נכנס, כאילו שמע את משאלתה. הוא בגבו אליה, לא מדבר,
לא מחייך. לפחות לא חיוך שהיא יכולה לראות. היא קוראת בשמו,
הוא לא מגיב. לאחר זמן מה הוא מסתובב, והיא נוכחת לדעת שזהו
אותו הזר מהיער. היא כבר נואשת. פורצת בבכי אנוש וקראת לאהובה
שיבוא ויקח אותה, יוציא אותה מהטירוף. והזר רק עומד ומסתכל בה,
בדומה לאותם נהגים על הכביש, אותם נוסעים באוטובוס.
היא נשכבת בחזרה על ערימת הקש, מנסה לשכנע את עצמה להירדם,
להתרחק מהטירוף שאופף אותה. והזר, הוא רק עומד ומסתכל בה. כמו
צופה במחזה. והיא שוקעת אל ערימת הקש ואל אותה שינה חסרת
חלומות ומקווה שהזר בעל השיער הזהוב שדומה כל כך לאהובה יבוא
וינסה לנחמה. אך הוא נשאר עומד במקומו, בפינת החדר, הקשת
והחיצים בשק על גבו, מוכן לכל מתקפה.
אך היא, המלחמה שלה כבר נגמרה, והיא הפסידה. הפסידה בקרב החשוב
ביותר, ועתה חייה הם פיסת בד המתנופפת ברוח.