מיכל היתה נערה אילמת, ומתן היה חרש.
הם הכירו לפני עשר שנים בקבוצה שנפתחה לנוער בעלי נכויות.
הם מיד התאהבו.

הם הפכו עם הזמן למדריכים לנוערבעלי נכויות, ואף התפרנסו
בכבוד.
אחרי שנים ארוכות של חיים ביחד החליט מתן להציע נישואין למיכל.

הוא לקח אותה למועדון ששם הם הכירו.
מבעוד מועד הכין במרכז המועדון שולחן עם נרות, ובשעת לילה
מאוחרת הוביל אותה מכוסת עיניים אחר כבוד למועדון.

לאחר שהסיר את הכיסוי, וראתה מיכל את אור הנרות ושולחן הסעודה,
התחילה לבכות.
מתן לא התבלבל כרע ברך וביקש את ידה.
מיכל הינהנה עם ראשה ואף אמרה 'כן' קצת מיוחד (היו מילים שיכלה
להגיד).

מיכל מעולם לא אמרה למתן שהיא אוהבת אותו.
הוא ידע.
הוא ידע מהמבט, הוא ידע מהמגע, הוא ידע מהחיבוק.
מסתבר שיש הרבה דרכים לדעת שמישהו אוהב אותך.
הם התחבקו חיבוק ארוך, ונשארו כך עד אור הבוקר.
כשהתקרב מועד החתונה, הם הלכו לסניף הבנק שלהם להוציא כסף
לשמלת הכלולות של מיכל.
התרגשות גדולה היתה באוויר.
בזמן שמיכל המתינה בתור לפקידה, הלך מתן והביא מספר פרוספקטים
להעביר את הזמן.

לפתע, קול ניפוץ זכוכית וצעקות רמות בחלל החדר.
"כולם על הרצפה, זה שוד."
הלקוחות הרבים תפסו מכסה ומתן , שכלל לא הבחין במתרחש עשה את
דרכו חזרה אל מיכל .
אחד השודדים צעק למתן לעצור, ומשלא נענה ירה צרור שפילח את
חזהו.
מתן לא שמע את צעקות הפורצים .  
מיכל רצה אל מתן חיבקה אותו ובקול חלש אמרה למתן לראשונה
בחייה:
"מתן, אני אוהבת אותך".