[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירה צור
/
הסיפור על האושר

אשר שימחוני קראו לו. לא הכרתי מימיי אדם יותר מאושר ממנו.
פעם, כשרק הגעתי לכאן, נכנסתי במקרה לחנות שלו, כדי לברר אם
צריך עובדים. זה  היה מקום מוזר כזה שלא יכולת להבין מה מוכרים
שם, מקום שנראה מעניין, אז נכנסתי.
מיד, בצעד הראשון, בשנייה הזאת שהרגל שלי עברה את מפתן הדלת,
תקף אותי גל, לא יודעת להסביר. מין שינוי פתאומי.
אשר יצא אליי מחייך בחיוך מדבק, אז חייכתי גם.
"שלום, אני מחפשת עבודה, אתה צריך עובדים במקרה?"
הוא לא אמר כלום, רק חייך. אז גם אני חייכתי.
הסתובבתי קצת בחנות, מנסה להבין משהו על הבן-אדם.
טפטים ורודים עם נקודות, תמונות של פעם, נשיקות גדולות, אהבות
ישנות, היה שם הכל מהכל.
אבל רק מהכל של האושר.
וכל הדברים האירו עליי, השרו מין חמימות, קראו לי לקנות אותם.
אז בחרתי לי תמונה של ילדה יפה אוכלת ארטיק וניגשתי לדלפק.
עכשיו כבר לא ניסיתי לדבר, פשוט חייכתי והוצאתי 20 ש"ח. אשר
חייך בחזרה, עטף לי את התמונה ולא לקח את הכסף. רק יותר מאוחר
גיליתי שהוא לא מאמין בכסף.

למחרת, על הבוקר, התלבשתי בבגדים הכי שמחים שלי ויצאתי לחנות.
פתחתי את הדלת ושוב אותו גל, כמו מעין של אושר שפורץ ממני,
אושר שלא ידעתי שיש בי. אשר ישב בשקט וחייך.
תהיתי לעצמי, אם הוא מוריד את החיוך מדי פעם.
ניסיתי לדובב אותו, לשאול אותו שאלות. כלום - רק חיוך.
אז התיישבתי מולו בשקט וחייכתי.
ואז התחילו לעלות לי כל מיני מחשבות לראש. התחלתי לבנות לעצמי
סיפור בראש איך אשר נסע למזרח ואכל איזו פטריה ומאז הוא רק
מחייך, איבד את יכולת הדיבור.
חשבתי אולי הוא על סמים, חיפשתי קצת, גיששתי, רציתי גם להיות
מאושרת כמוהו, אבל לא מצאתי כלום.

שוב התיישבתי. כבר נראה לי מוזר כל הסיפור. הבן-אדם כל היום
יושב ומחייך, לא מעניין אותו שום דבר, לא מדבר מילה.
מה קורה פה?
ילדה אחת נכנסה לחנות, עשתה לאשר שלום עם היד, אשר נופף לה
בחזרה. לקחה שתי סוכריות גדולות ויצאה. ואשר? מחייך.
אני התחלתי להרגיש אי נוחות, להתפתל.
התחלתי לדבר "הייתי מאוד רוצה לדעת מה הסיפור שלך...מה הקטע עם
החיוך וזה שאתה לא מדבר...", חיכיתי לתגובה.
אשר הוציא דף נייר ועט, והתחיל לכתוב.
הוא כתב איך בגיל 20 הוא מצא את אמא שלו באמבטיה, כדור אחד
ברקה השמאלית. הוא סיפר לי איך במקום לבכות כמו ילד הוא סגר את
הפה וחייך.
הוא סיפר לי איך כבר 10 שנים הוא רק צופה בנו, בני האדם, מבלי
להוריד את החיוך. מבלי לדבר.
הוא סיפר לי איך מבפנים הוא מאושר, כל כך מאושר.
איך לפעמים הוא מרגיש שהאושר הזה שורף אותו, אז הוא רוצה לחלוק
אותו עם אחרים אבל הוא לא יודע איך.
הוא סיפר לי על התאוריה שלו, שהוא לקח לאמא שלו את האושר.
20 שנה, גנב אותו ממנה לאט לאט, עד שבסוף לא נשאר לה כלום, אז
היא הרגה את עצמה. הוא סיפר איך עלה לו הרעיון לפתוח חנות של
אושר. אז הוא חיפש את המקום הכי עצוב שיכל למצוא, והגיע לכאן.
אז הוא אסף את כל הדברים שמזכירים לו אושר, והביא אותם לפה
והוא שם בחנות הזאת משהו ממנו, כדי שכל מי שאי פעם ייכנס לפה,
ייצא קצת יותר מאושר ממה שהוא היה.
והוא הסביר לי על הקטע של הכסף, שהוא ראה בחיים שלו מה כסף עשה
לאנשים, ומאושרים הוא בטוח לא עשה אותם, אולי רק יותר תאבי
בצע, אז הוא החליט לוותר על הקטע.
הוא רצה, שאנשים פשוט יכנסו ויקחו מה שיעשה אותם מאושרים. וככה
זה, אנשים מגיעים לפה, נכנסים, בוחרים משהו ולא משלמים.
החפצים של האושר אף פעם לא נגמרים. לא ברור איך זה, אבל כבר 5
שנים שהחנות הזאת קיימת, ואשר אף פעם לא הוסיף כלום, ואנשים
לקחו ולקחו ואף פעם לא נגמר.
כבר 5 שנים שאשר עובד פה לבד. מנהל את הכל.
אף פעם גם לא מלוכלך פה. ואף פעם לא נכנסים אנשים רעים. אשר
מאמין שאם אנשים רעים בכלל, אז הם רק מסכנים או טיפשים.

ואני, ישבתי שם וקראתי, וכמה שאשר כתב וסיפר ככה רציתי לדעת
עליו עוד ועוד. וכמה שהוא סיפר יותר, ככה הרגשתי יותר מאושרת.
ככה כל יום, אשר כותב, אני קוראת. וכל הזמן הזה שנינו עם חיוך
על הפנים. מאז לא הרגשתי יותר לבד, או עצוב, או כואב, רק אושר
חזק.
ואשר? אשר אמר שהוא מתחיל להרגיש אצלו שינוי, הוא עוד לא יודע
מה זה אומר, אבל הוא מרגיש את זה.
ויום אחד נכנסתי לחנות, ואשר לא חייך. ככה פתאום.
שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר שהוא לא יודע, שלא בא לו לחייך
פתאום. זה עשה לי קצת מוזר מבפנים, אבל המשכתי.
ובשבוע האחרון, ככה סתם, אשר הפסיק לחייך. ניסיתי לספר לו
בדיחות, או סיפורים יפים, אבל כלום לא עזר. הוא פשוט לא חייך.
אבל אני, אני חייכתי, והרבה. כל היום חייכתי. לא הייתי צריכה
שום דבר בחיים מלבד החיוך הזה.

ויום אחד נכנסתי לחנות, ואשר לא היה.
קצת התבלבלתי, אבל לא הורדתי את החיוך. לא יכולתי.
הלכתי לחדר האחורי של החנות. אשר היה שרוע על הרצפה.
החוקרים קבעו שזו התאבדות. כדור אחד ברקה השמאלית.
והחיוך? לא ירד. רק התחזק. מאותו יום הפסקתי לדבר.  אחר כך
מצאתי מכתב מאשר, שאמר שהוא חושב שגנבתי לו את האושר, ככה,
בשקט, לאט לאט.
אשר כתב שהוא מעביר לי את כל מה שיש לו, שזה בעצם רק החנות
הזאת, כי אשר הרי לא מאמין בכסף.

ואני בינתיים פה בחנות, מסתכלת על כל האושר הזה
ולא יודעת מה לעשות איתו.
מה לעשות עם האושר הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רטובה חמה ומאד
מתוקה. או בעצם
קרה?


מיכלי מנחשת מה
זה סברינה


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/3/04 15:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירה צור

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה