אף פעם לא ממש אהבתי את ספטמבר, זה חודש שלא ברור אם זה חורף
או קיץ. בגלל זה כולם הולכים עם מכנס קצר וחולצה ארוכה.
העיירה שלי בצפון גליציה, פולין, שמעה לפני מספר ימים על תחילת
המלחמה. פליטים ראשונים מווארשה הגיעו לרוב בגפם, ללא אבא, אמא
או אחים.

לפגוש אדם במנוסה זה דבר מאוד מבהיל, הוא נכנס לחייך ובין רגע
עלול לסחוף אותך למנוסתו. כך היה עם מנחם שטייטל. מנחם היה
נמוך קומה ומוצק, ולמרות עורו הלבן ותווי פניו העדינים ניתן
היה לראות כי ארועים משמעותיים השאירו צלקות במבטו.

מנחם ניצב בכיכר העיריה וסביבו התקהלו יהודים רבים.  "נוסו על
נפשכם בני הבליעל בדרכם לעשות נפשות בעמנו".

לאחר דבריו הקצרים ומלאי ההתרגשות עלה לבמה שמש בית הכנסת
העתיק.

"עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע " אמר. "הקב"ה יצילינו מגוי עז
פנים זה, בל נחשוש אחים יקרים".

שמים קודרים הקדימו בואם לכיכר העיירה וגשם זלעפות ניתז לכל
עבר.

הקהל הרב התפזר איש איש לביתו, ומנחם שטייטל עשה את דרכו
לעיירה נוספת. כמחצית השעה לפני הנץ הנץ שמעתי קול נפץ מחוץ
לחלוני. קפצתי ממיטתי , מחיתי אדים מהחלון ופיניתי מקום לאחותי
הקטנה.

מתחת לחלון ביתינו, בשביל המוביל לבית הכנסת העתיק, ניצבו שני
חיליים גרמנים ורובה מוטה אל הרצפה.

מקנה נשקם עלה עשן שהתערבב עם אדי הקור שהקדימו את זמנם.
מטרים ספורים מהחיילים הצלחתי לזהות שוכב את שמש בית הכנסת
...

מועטר בתלית ותפילין, מתבוסס בדמו ובמימי הגשמים. איימה אחזה
בכל חלקי גופי.
החיילים צעדו לעבר ביתינו. חבטה חזקה של נשק ולאחריה בעיטה.
החיילים עמדו מולי ומול אחותי .

ביקשתי רחמים.
הם כיוונו את הנשק לכיווני.
ירו .

"איזה יפה המקום הזה... איפה אני?"

"אה ! שמש בית הכנסת... מה אתה עושה כאן?"