ערן אמר לי שאני חייבת לקנות שלט לטלוויזיה.
שזה ממש מעצבן לקום כל הזמן כדי להעביר ערוצים.
זה לא עזר כשהזכרתי לו שאין לי כבלים, אז יש לי רק שלושה
ערוצים ושבלי קשר, עדיף שהוא לא יעביר ערוצים כל הזמן.
הסברתי לו שזה שאין לי שלט זו בעצם דרך לנסות למנוע את הזיפזופ
המעצבן הזה שלו.
הצעתי שנלך אליו לראות טלוויזיה, אבל ערן לא אוהב לארח אנשים,
ואצלי הוא מרגיש בנוח - מגיע בלי להודיע, מכין קפה, פותח את
המקרר לראות מה יש לאכול ותמיד מתלונן שאין חלב, שאין מה לאכול
ושאין לי שלט.
אמרתי לו גם שהוא יכול לקנות לי שלט במתנה, אבל מהפרצוף שהוא
עשה היה ברור שהוא יודע שגם אני יודעת שזה לא יקרה.
אחרי שערן ביטל, בלי טיעונים משכנעים, את כל הרעיונות וההצעות
שלי, הבנתי שבשביל קצת שקט שווה לקנות שלט.
כמחווה של רצון טוב ערן הסכים להצטרף אלי, לא לפני שציין בפני
שלוש-מאות פעם שזה לא אומר שיש לו חלק באחריות להימצאות השלט
בבית שלי.
אני לא יודעת איך קרה שקבענו להיפגש בבוקר. תמיד עדיף לעשות את
הדברים האלו אחר הצהרים.
בניגוד לדעה הרווחת שבבוקר אמורים לעבוד, למעשה הבוקר נועד
לשינה, או לתוספת שינה - לאלו שמתעקשים לישון גם בלילה.
לצערי ערן היה קצת מיושן מהבחינה הזו והסיק באופן חד משמעי שאם
שנינו לא עובדים ביום ראשון זה יהיה זמן מצוין ללכת לקנות את
השלט.
כנראה שגם התפיסה שלנו לגבי המושג "בוקר" הייתה שונה (כמו גם
מה אמורים לעשות בזמן הזה...) ובטח בגלל זה לא הבנתי למה מישהו
מתעקש להפריע לי באמצע החלום. כשסוף סוף פתחתי את העיינים
וגיליתי את ערן עומד מולי קצת נבהלתי, היה לי לא נעים שלא
התעוררתי בזמן ונתתי לו לחכות. אבל כשגיליתי שהשעה שמונה,
חשבתי שאם יש מישהו שצריך להיות לו לא נעים זה ערן ולא אני.
"תגיד, השתגעת או שאני נענשת על מעשים רעים בגילגול קודם?"
נהמתי עליו
"את לא מאמינה בגילגולים קודמים, אז בטח השתגעתי" הוא נשמע
משועשע
"סתום ותכין קפה" עניתי לו תוך כדי ציחצוח שיניים
"אווו, מישהו קם עצבני הבוקר" הוא עדיין נשמע משועשע
"ערן, עכשיו לא בוקר. עכשיו אמצע הלילה, או, במקרה הטוב, לפנות
בוקר"
"ברור לך שיש אנשים שעובדים כבר כמה שעות, נכון?"
"ברור לך שאני לא עובדת היום, נכון?" סיימתי להתלבש והתישבתי
מולו.
השיחה הזו היתה יכולה להמשך שעות ולהישאר בדיוק באותה נקודה,
אבל הקפה היה מוכן אז היתה לנו סיבה מצויינת להפסיק אותה.
אחרי שתי לגימות מהקפה, שעברו בדממה, נשבר השקט.
"איפה הסיגריות שלך?"
"ערן, הפסקת לעשן. אני לא נותנת לך סיגריה."
ערן עשה פרצוף של "למה-אני-בכלל-מבקש-ממנה", סיים את הקפה שלו
בלגימה אחת וקם ללכת.
זרקתי את הדברים שלי לתיק ויצאתי אחריו.
יכולתי באותה מידה להישאר בבית לישון. ערן והמוכר ידעו בדיוק
מה הם מחפשים, איך זה נראה, כמה זה עולה וש"שלט זה עניין
לגברים".
ערן הוא לא שוביניסט בדרך כלל, אבל הוא יודע להתאים את עצמו,
להתחבר, לשעשע, וגם, חייבים להודות - לגרום למוכר להוריד את
המחיר לחצי.
כשחזרנו אלי ערן הוציא מדבקה לבנה מהמגירה ורשם עליה בכתב יציב
וברור "השלט של ערן", הדביק אותה לשלט ואחר כך פשוט ישב שעה
מול הטלוויזיה, העביר ערוצים ובעיקר היה מאוד מרוצה מעצמו.
"נו, אז מה את אומרת על אברי?" הוא שאל והדליק עוד סיגריה
"מי זה אברי?" פתחתי את החלון, הסתובבתי אליו ואימצתי את
הסיגריה שלו.
ערן כיסה את השלט בכף היד שלו וביד השניה סימן על השלט
המכוסה.
"הוא ייעלב" ערן לחש
הייתי צריכה להיות רגילה כבר לשטות הזאת, כי הוא תמיד עושה
האנשה לעצמים דוממים - למקרר, למחשב ולמכונית. אבל הפעם הוא
באמת תפס אותי לא מוכנה אז לקח לי כמה שניות להתאפס.
"אברי הוא תוספת משמעותית למשפחה שלנו" ערן נשמע כאילו הוא
מנסה לשכנע את השלט ולא אותי.
"אם הוא תוספת למשפחה שלנו, למה כתוב עליו שהוא השלט שלך?"
ניסיתי להשמע רצינית אבל לא ממש הצלחתי.
ערן הסתכל לי ישר בעיניים, והוא דוקא היה רציני מאוד.
הוא קם והתישב לידי, בקירבה שהיתה מוזרה מאוד למרות (ואולי
בגלל) כל השנים שאנחנו מכירים.
ואז הוא כתב, הפעם בכתב רועד -"השלט של ערן ויעל".