היא הייתה יכולה לשיר בקול צרוד את אהבתה הנשפכת
אל צלילי פסנתר עדינים ואנחנו עדיין היינו שומעים
בבכי הצרפתי רק בדידות זרה שהבאנו מן המרחק.
גשם לא יורד בעיר האורות אך איננו מוצאים ברחובות
את השביל מנפתולי חיינו הקודמים לאלו. אני, לרגע,
נזכרת בויה דלורוסה, דרכנו מרובת הסבל. הגיוני
שאחשוב על כך כשצעדיי נושקים בקלילות לאבני המדרכות?
בשירה של רגע הפורצת מדמעותיך, אתה משיב -
"תמיד תהיה לנו פריז". סלח לי אהובי, לא התכוונתי
לגרום לך לבכות. אך חיוכים איני מצליחה לתלות עוד
על שפתיך.
לא היה דבר שלא הכרנו, למרות שהייתה זו הפעם
הראשונה - הנוף אולי השתנה, אך הכאב נותר קפוא ביופיו
על לחייך. כנראה תחושת הזרות כבר מוכרת היטב
לשנינו, מניסיונות להפשיר ריחוק לתשוקת לילות
בהם לא היינו יחד. ובכל זאת, נלכדו בשיערי כל כך הרבה
מחלומותיך האבודים כשניסית לשמור על פיסות חופש אחרון
ממני. תוכל לתת אותו לאהובה אשר תמלא ימיך בשגרה כובלת.
האם תהיה סוף סוף מאושר? ובינתיים,
עשן הסיגריות שלך מתפוגג בייאוש שקוף אל התקרה
ואל נשימתי הכבדה כאשר אתה שוכב לצדי. כשאני מגינה
בדממת קודש חרדה על שלוותך המתפוררת, אני מהרהרת לעצמי:
"הם כה אבודים, הנאהבים הללו,
כה אבודים".
כשנרדמת, שיר אחרון סגר בחוטי מחשבות את כל געגועיי.
לעולם לא אעזוב אותך, חרטתי על לבי ועל המיטה.
לעולם לא אעזוב אותך, היא שרה בקול שני לדמעותיי התועות
בחשכת החדר.
"ceux qui s'aiment" - הנאהבים בצרפתית.
מוקדש לאהובי. |