אבני כביש מרובעות התלבשו עד למדרכה. מראיהן ישן-נושן, הן
גורמות לכל רואיהן תחושה של ערב גשום ברחובותיה העסוקים של
העיר. הגשם שוטף את הרחובות ומתגלגל בחן של נהרות רחוב על יד
אבני השפה. כשימשיכו המים לזרום הלאה ויעברו את פתח בית הקפה
KAPELUTZKI, הם יגיעו לצל שמטילה העגלה המלאה בסיגריות -
PAPIROSN - העומדות למכירה. נכון יותר יהיה לכנות את אלו
סיגרים דווקא, משום איכותן הרבה יותר ומראיהן המזכיר טרקלין
גדול בטירת אבן ישנה של איזה אציל, המתחמם לו, לבוש פרוות
דובים לגופו, על יד האח ואוחז בידו סיגר מעיין אלו. מעיין
תנוחה שטלטנית ומתנשאת בעלת רמזים אירוטיים.
זשאדעק עסוק היה עד מאד בניסיונותיו למכור למי מן האנשים
העוברים ברחוב חבילה כזו או אחרת, קטנה ככל שתהיה, של סיגרי
דבאראק.
לעגלתו גלגלי עץ המזכירים במעט את אלו של תותחי המלחמה מ14,
שרעמו בכל אירופה. הם רעמו גם בפולין, כמובן פולין, התקועה אי
שם בתווך בין כל המעצמות. כאותו חבר טוב ההולך להפריד בין
שניים מחבריו שרבים ומרביצים זה לזה, איכשהוא הפסידה מאנשיה
ונופיה בכל המלחמות. כך היה גם במלחמת העולם, זו שבעקבותיה
הקימו את חבר הלאומים, משהו כזה, אי שם רחוק....
על קירות בית הקפה והחנויות העומדות על ידו התנוססו שלטים
ביידיש ולידם, כחברים זה לזה, שלטים בפולנית. אם כי יש לציין,
כי דרך כלל על השלטים היידיים נכתב גם בפולנית ואילו על אלו
הכתובים פולנית - לא בהכרח היה כתוב ביידיש.
כל האנשים נראו כהולכים לצד אחד- ימינה, מזרחה. גברים לבושי
חליפות ארוכות שרוולים, כאלו ששרוולי חולצתם הלבנים נשקפו
ונראו עד לכתפיהם; גברים חבושי כובעים לבנים המעניקים להם מראה
ג'נטלמני וצעיר במיוחד, כזה שנראה כי מושך הוא את העלמות
הצעירות והגברות. על יד פתח בית הקפה נראתה גם דמות במעיל גשם
מעין חלוק לבן ומחמיא לגופה וזו ספק גבר ספק אישה. אין ספק, כי
יעדיף המסתכל מן הצד שתהיה זאת אישה, לשם הגיוון ולשם הרצון
ללטף את חלוקה ולחבקה בזרועותיו.
זשאדעק קרא וזימר באופן נואש מעט על טיב סחורתו ואיכותה. לא
הרבה הועילו בטובם אף לחוש כלפיו חמלה ולעבור עליו באנחה. לרוב
האנשים אז לא היה זמן לחוש חמלה, כולם מיהרו ודאגו לגופם
ולמשפחותם. כשצריך אדם לדאוג לעצמו יצר גבול ראייתו את צרת
רעהו, אך זאת לא ידע כי כשיתאמץ וירים מבטו, ירגיש הוא ביחד עם
רעהו וכאב שניהם יוקל פי כמה, כמו ליטוף רך ללב לחוץ וכואב.
כמו שער אישה הנשפך ברכות ובריחו העדין של השמפו על חזהו
המאומץ של גבר עייף.
זשאדעק ידע כי שוב יחזור הוא הביתה ובכיסו גדול הרווח על המלא
ותקל ידו להכנס לבפנים ולמצוא כי שוב יצטרך לאכול אוכל דל וחסר
טעם למדי. אך בעיקר כאב לו כי שוב יצטרך לחזור ויחזור הוא, אל
מיטתו הריקה והקרירה, המלאה בלילות של נסיונות נואשים לסיפוק
עצמי.
אין לו תלתליה היפים של קת'י שילטפו קלות את חזהו ובטנו
הערומים, והרגישים עד כדי אטימות. אין לו עוד את ידה המלטפת
והאוחזת בידו. קולה הערב כל כך ומראיה הנאוה והיקר כל כך
לליבו. לא תדבר עוד רכות אל ליבו, בקולה המפייס תמיד, באהבתה
ובחומה השקטים בדרכה המקסימה והמיוחדת. "אולי תשוב היא", הרהר
בליבו, והוסיף במלמול מוארך באנחה שבדיבור לעצמך "מתישהו"...
ומחר שוב יצטרך לחזור לעבודתו השגרתי, שרק היא אולי מביאה לו
ניחומים לליבו ושקט וביטחון לשכב בהם ולנוח בהם מכל סערות
ומכאובי ליבו. אולי רק בגלל זו עוד ממשיך הוא בחייו. עוד יש
סיבה לו לחיות בחיים המקסימים והעשירים והנפלאים כל כך. באמת
הם נפלאים כל כך, אי שם במראית עינו של אדם היוש לו ומסתכל
בתמונה מפולין של שנות ה30 המאוחרות, ומנסה לצייר על דף נייר
על חייהם של אנשים.

נכתב על תמונה הנמצאת בספר A VANISHED WORLD, בעת כתיבה
יוצרת...