חיכיתי לאוטובוס, שעה חיכיתי לו ואף אוטובוס לא הגיע. ישבו
איתי בתחנה עוד חמישה אנשים, אחד מבוגר שכל הזמן חכך בגרון,
כאילו רצה לומר משהו, אבל לדעתי פשוט הוא הפסיק לעשן, וזה פשוט
הפריע לו. לידי ישבה אישה עם שלושה סלים מלאים דברים שקנתה
בשוק. עברה לה עוד שעה ואוטובוס מספר 56 לא מגיע. הסתכלתי
מסביב והעיר חשוכה. אנחנו התחנה היחידה שנמצאת שם, באמצע שום
מקום. ניסתי לשחזר את כל מה שעשיתי היום עד שהגעתי לפה אבל לא
ממש הצלחתי, יצאתי מהתחנה בשביל לא להפריע והדלקתי סיגריה.
האיש המבוגר הסתכל עלי במעין מבט של "אני רוצה גם תביאי,
תביאי".
לידי עמד בחור. הוא חיבק בד ובתוכו הייתה בובה, אני חושבת. לא,
לא בובה, זו הייתה תינוקת. הוא חיבק אותה חזק לגופו והילדה
הייתה שקטה - כנראה ישנה. הבחור הרים את ראשו והוא הסתכל עלי
מבלי לומר כלום. הוא ניראה חיוור, עייף, או חולה. מסכן, אמרתי
לעצמי. בצד הכביש ליד, עמד איש. הוא לא חייך, לא דיבר, רק
הסתכל מסביב. הוא ניראה קצת לחוץ. הוא חיכה לאוטובוס והוא לא
הגיע. ניגשתי אליו והצעתי לו סיגריה. הוא לא אמר כלום, הרים
טיפה את הראש ולקח לו אחת. ניסיתי לדבר איתו, אך לשווא. שוב,
ניסיתי לשחזר את כל מה שעשיתי היום, עד שהגעתי לפה, ונזכרתי
במעורפל שרבתי עם ההורים שלי וגם רבתי עם חבר שלי  ושרצתי
לרחוב בלי נעלים, כי הכלבה שלי ברחה מהבית. הרגלים נשרפו לי
מהחום, אז חזרתי הביתה לקחת נעלים, אבל גיליתי שנעלתי את עצמי
בחוץ. אני גרה בקומה שלישית, יש דרך להגיע הביתה דרך השכנה
מהקומה השנייה, אז הלכתי אליה אבל עם המזל שלי היא לא הייתה
בבית. רציתי לצלצל שיבואו לפרוץ, אבל לא היה עלי כלום, רק אני
והפיג'מה שלי. ישבתי לי על הרצפה וחשבתי איך אני מגיעה לבית
בחזרה, אז החלטתי שאני אטפס על העץ ואגיע הביתה... האיש המבוגר
אמר לי שאני חולמת  והגיע זמן להתכונן, כי האוטובוס הגיע ואני
צריכה לעלות עליו.
האוטובוס באמת הגיע, אבל מספר אחר לגמרי. הוא היה שונה
מאוטובוסים שאני מכירה. בדרך כלל לא רציתי לעלות, אבל משהו
סיקרן אותי באוטובוס הזה ורציתי לדעת למה כולם עולים. כולם
נכנסו בתור, אחד אחרי השני. האיש המבוגר ואישה עם הסלים, הבחור
עם התינוקת והאיש לקח ממני את הסיגריה, ניגש אלי ואמר: "יאללה
תעלי, זה האוטובוס שלך. למה את לא עולה?"
"זה לא האוטובוס שלי", שיקרתי "אני בכלל מחכה לחבר שלי
שיבוא".
הגבר אמר: "את לא מחכה לחבר שלך  וזה האוטובוס שלך, אז תעלי
אליו בבקשה, בשביל שנוכל לנסוע מפה כבר". הוא נשמע עצבני, אז
אמרתי לעצמי טוב אני אעלה. הכי הרבה אני ארד אח"כ. האוטובוס
ניראה מוזר. הסתכלתי סביבי. האיש המבוגר הפסיק לחכך בגרון שלו.
הוא חייך אלי וחייכתי חזרה. האישה עם הסלים הפסיקה לבכות
והבחור חייך  והילדה צחקה. לא הבנתי מה קורה פה, לא הבנתי מה
אני עושה פה. האיש הרציני שם יד על הכתף שלי  ואז הבנתי הכול.
כשטיפסתי בשביל להגיע הביתה, נפלתי מהעץ ממנו טיפסתי ומתתי
במקום. אפילו לא הספקתי להגיע לבית חולים. הסתכלתי מסביבי
ואמרתי : "וואלה אני מתה. אתה רציני. אז זה למה כאב לי הצוואר
כל הזמן בתחנה - חשבתי מהלחץ". לא הייתה לי ברירה, אלא להשלים
עם זה, אז השלמתי. הבחור הרציני הוריד את הכובע שלו, הסתכל
עלי, חייך ואמר:"יאללה, תמצאי מקום לשבת, לפני שנפספס את
הכניסה".