פעם הכרתי מישהי, מישהי יפהפייה, מישהי שלא ידעה כמה אני אוהב
אותה.
מישהי שהחיוך שלה העיר לי את היום, גם שהיום היה מעונן.
היום אני תמיד מדמיין אותה מתקרבת אלי במין חדר חשוך כזה אבל
אותה יכולתי לראות, שיערה השחור הגולש על כתפייה, הנמשים על
פניה, האף החמוד שאותו אני אוהב לראות, והחיוך שלה, החיוך
המבויש לפעמים שגורם לי הרגשה של אושר אמנם קטן אך ממלא אותי.
אני רואה אותה מתקרבת אלי באיטיות וכל דבר קטן שבה פשוט מדהים
אותי מחדש, חיוך קטן עולה על שפתיי בעודי צופה בה בחן, ואז
פתאום אני רואה אותה, היא נעלמת.
החיוך על פני נופל ואני רואה אותה מתרחקת ממני, נעלמת לחשכה עם
החיוך המושלם שלה עדיין על פניה, אני רוצה לאחוז בה שלא תעלם
ומושיט את ידי לעברה.
ידי נוגעת בידה אך בלא שינוי היא עדיין דועכת ממני, מנסה להגיד
לזעוק לה שאני אוהב אותה אך המילים אינן יוצאות מפי. מנסה לאוץ
אחריה ולא יכול לזוז והיא נעלמת מתפוגגת מול עיני.
פעם הכרתי מישהי והיום אני לא מכיר אותה בכלל.