אני לעולם לא הייתי כך, למרות המחשבות, למרות התשוקות
המודחקות, סקרנותי תמיד הייתה רק בגדר סקרנות. פעם הייתי
'נורמלי' כמו שהם אומרים. אך מה זה בעצם 'נורמלי'?

לכל אחד יש הגדרה אחרת למושג 'נורמלי', הדרך שבה החברה רוצה
לקבל דברים, ולי היה מושג משלי. זה פשוט קרה יום אחד, עזבתי את
החברה ה'נורמלית' ונכנסתי לנורמליות לפי הגדרותי. אני אהבתי את
זה, יכולתי לעשות כל מה שאני רוצה, אך תמיד היה הפחד מההשלכות
של מעשי, מעצם היותי בן-אדם שתמיד ינסה לעשות דברים בצורתם
הנכונה, זה הפחיד אותי.

הפעם הראשונה שבה פעלתי לפי מחשבותיי, כדי להזין את תשוקותי,
כדי לשים קץ לסקרנותי, היתה לפני כשנה. הכוח שעטף אותי ברגעים
אלה היה מעבר לכל דבר שאי פעם הרגשתי; הרטט שעבר בכל גופי,
התענוגות האסורות, תמיד גרמו לי לחפש את הצייד הבא.

בסוף הרחוב שלי גרה ילדה בשם סיוון. גובה היה ממוצע, שיערה חלק
ארוך וחום, עייניה היו כעייני גור, שפתיה היו מלאות וחושניות,
השתוקקתי לטעום את טעמן המתוק; כל מה שיכולתי לחשוב עליו היו
שפתיה המתוקות. אני משער שהיא הייתה בערך בת 25. היא כילתה את
כל עולמי. ידעתי את לוח הזמנים שלה בעל פה. מתי היא הלכה
לעבודה, מתי היא נהגה לצאת עם חברותיה. הרגשתי שאני מכיר אותה
יותר טוב מאיך שהיא מכירה את עצמה. החלק העצוב שבסיפור הוא
שהיא לא ידעה מי אני, היא לא הכירה אותי, היא לא ידע שהיא
משתתפת במשחק, אך זה לא היה משנה. מכיוון שרק בסוף המשחק היא
תדע שהיא הייתה השחקנית הראשית, היא תדע איך הרסתי את עולמה
בשיטתיות, היא תדע שבקרוב המשחק יגמר בשבילה.

ניסיתי לעקוב אחרי כל מה שתכננתי בראשי, דיברתי איתה כשהיא
יצאה מביתה לכיוון הסטודיו ריקוד שלה, הכנסתי אותה למכוניתי
איכשהו, מרוב התרגשות אינני זוכר כבר איך. אם היא צעקה חסמתי
את פיה, אם היא נאבקה קשרתי אותה. הסעתי אותה עד לגבול העיר.
באותו זמן דיברתי איתה, סיפרתי לה את כל מה שאני יודע, הרחתי
את הפאניקה שלה באוויר. כשהגעתי ליעודי הסברתי לה על המשחק. עד
אז הספקתי לטעום את פחדה שטוף הזימה. יצעתי מהרכב והוצאתי אותה
מהמושב האחורי, גררתי אותה למקום שקט ומוצל, ושם עשיתי את מה
שתמיד חשקתי בו. חתכתי את החבל שקשר אותה, הסרתי את המטפחת
שחסמה את פיה וסוף סוף טעמתי את שפתיה מלאות התאווה.
קשרתי את שיערה מאחורי צווארה, הוצאתי את הפיגיון ושחררתי
לחופשי את תחושותי האפלות ביותר. טעם שפתיה המהולות בדמה המתוק
היה משכר עד לאופוריה. כיסיתי את גופה בעלים, וכמובן, סקס לא
היה מעורב בפולחני המתוק, את זה אני אשאיר לאנשים שמעורערים
בנפשם. נפרדתי באלגנטיות מסיוון ועזבתי את זירת האירוע. בנקודה
זו חזרתי לעולם ה'נורמלי' והמשכתי את חיי היום יום כרגיל. עד
ששחקן חדש נכנס לעולמי. גבר או אשה, זה לא היה משנה, כולם
יכולים להיות שחקנים במשחקי המתוק!

אך עכשיו אני סובל, לאט לאט נשמתי גוססת! משחקי הוא חיי וכעת
אינני יכול לשחק עוד. אני כלוא בתוך החברה ה'נורמלית', אני מלא
בשנאה כלפי עולם זה. סיוון הייתה המשתתפת הראשונה, משחקי
הראשון. הוא הלך כמו שתכננתי, אולי אפילו יותר מדי מושלם. חוץ
מסיוון היו לי עוד 8 שחקנים. בסך הכל, 5 נשים ו-4 גברים. פחדיי
התממשו בשחקן האחרון, השארתי את פגיוני בזירת האירוע. ידעתי מה
קורה כשמשאירים כזה דבר בזירת האירוע. ידעתי שהם ימצאו אותי,
זה רק עיניין של זמן עד שהם יבואו  לקחת אותי.

יש לי תווית עכשיו; הם קוראים לי רוצח סדרתי. אני חושב שזה
מוגזים, אני כמו כל אחד אחר, ההבדל היחיד הוא שלי היה את הכוח
לפעול על פי כמיהותיי. וזה היה נפלא. דנו אותי למוות עקב
משחקי. אך לא עשיתי שום דבר פסול, רק שיחקתי את משחקי.