הנוף מקרון הרכבת היה כמו בחלום. שדות ירוקים המגיעים עד אין
סוף, סוסי פרא יפהפיים רצים להם בחופשיות והשמש הייתה במרומים
כאילו מחייכת לאדמה. אני מתבונן בהם ומדמיין איך יכולתי לרוץ
איתם ובמיוחד עם המוסטנג השחור ההוא.
הסיח עם כתם הלבן מסביב לעינו אני רואה אותו ליד הקרון רץ
חופשי כמו הרוח. אני מרגיש שאני קרוב אליו ויכול לגעת בו.
בדמיוני אני רוכב עליו רחוק מכאן, רחוק מהמקום המקולל הזה,
רחוק, למקום טוב יותר, רחוק לעבר האופק, מרגיש חופשי ומאושר
בלי דאגה על ליבי.
אני והוא חופשיים לעשות כרצוננו, ובעודי דוהר איתו אני מרגיש
כיצד אני ממריא איתו לשמיים, ואנו דוהרים עד קצה העולם.
אך אני מתעורר מחלומי למשמע צווחת הקטר. אני שוב בקרון, עם
משפחתי ושאר בני העיירה צפופים יחד כמו סרדינים בקופסת
שימורים, בבגדים קרועים, עלובים ומושפלים. אך אני עדיין יכול
לראות אותו מהחריץ של הקרון רץ חופשי.
אימא, למה הם עושים את זה?


מתוך מקבץ "האם מכונות חולמות על ציפורים?"