במנוסתה מן הבית, היא לא הספיקה לקחת איתה כלום מלבד מעיל ארוך
וחום.
היא התעטפה במעיל, ורצה במהירות במדרגות מפחדת למעוד. היא
יוצאת לרחוב מנסה לשכוח את אשר עבר עליה באותה הדירה. היא
אפילו לא שמה לב שיורד גשם זלעפות בחוץ, השוטף אותה מכף רגל
ועד ראש. היא החלה במרוץ מבולבל כמחפשת משהו ולא יודעת. מתחילה
לבכות. דמעותיה מתערבבות בטיפות הגשם.
גבר חסון, לבוש במעיל שחור הולך לעברה - היא מבועתת. מחשבותיה
רצות במהירות... איך הוא קרע ממנה את הבגדים, קולה הצועק "לא"
עוד מהדהד באוזניה.
הגבר ברחוב ממשיך בדרכו - "פרנויה" היא חושבת לעצמה.

מגיעה למדרגות המשטרה. השלט הלבן עם הכיתוב הכחול קורא לה
להיכנס לתחנה.
היא חוזרת אל מחשבתה המהדהדת... איך הוא הודף אותה ומצמיד אותה
אל הקיר. והיא, היא בוכה, צועקת "לא", מנסה להתעמת איתו.
מרגישה יד על כתפה, מרימה את עיניה כלפי מעלה - איש לבוש מדי
משטרה.
-"הכול בסדר גברתי?"
היא מוחה את הדמעות או את הגשם, לא ניתן להבדיל.
-"כן הכל בסדר" מדברת בקול חנוק.
-"יורד גשם בחוץ וקר- אולי תכנסי פנימה?"

היא חושבת לעצמה... האם להיענות להצעתו של השוטר? הרי הוא
בחור. היא יודעת אמנם שהוא שוטר ושאין הוא ינסה לעשות לה משהו
אך עדיין היא לא הרגישה בטוחה להיות ליד גבר. הרי סיוט חייה
נעשה על ידי גבר. היא לא תשכח בחיים איך בתמימות אילן הזמין
אותה לסרט. "רק לסרט" אמר. והיא, היא מרגישה שהיא חוותה את
הסרט הרע ביותר של חייה. מה סך הכול היא רצתה... קצת תשומת לב
- זה הכול.
היא לא יכלה להשתלט על בכייה. "מה? למה זה מגיע לי? מה אני
עשיתי?"
השוטר החזיק את ידה ומחה את דמעותיה בידו הרכה.
"אני לא מבינה... איך הוא יכל לעשות לי את זה?"
מרכינה ראשה על השוטר ומכתימה את חולצתו בדמעותיה.
השוטר מתקרב אליה אך היא נרתעת ומתרחקת.
-"לא, תעזוב אותי, אני לא רוצה! מה אתה רוצה ממני, אני מתחננת"
היא יורדת על ברכיה כמתפללת. היא לא יכולה להתנתק מן הסיוט הזה
שעוטף אותה ולא עוזב.
-"אני מבין, את רוצה שאני אלווה אותך לתוך התחנה?" שאל השוטר
הנבוך.
היא לא הקשיבה, הסתגרה בתוך עצמה חווה מחדש את הכל, לא מבינה
איך תלך עכשיו לעבודה כשהיא יודעת שהוא יהיה שם, יסתכל עליה
יצחק עליה יפשיט אותה במבטיו. הרי לא הייתה לו בושה כשקרע ממנה
את הבגדים.
היא רוצה להתנתק לחזור למציאות אך המחשבות סוגרות את הפתח כל
פעם מחדש. איך הוא הזמין אותה לביתו "רק לקפה " הוא אמר. והיא
עלתה, הם נכנסים יחד לדירתו, שותים קפה, היא לא שמה לב שהוא
נעל את הדלת. אומרת תודה לוקחת את מעילה ופונה לעבר היציאה.
הוא לא נותן לה ללכת אוחז אותה בחוזקה ומצמיד אותה לקיר. היא
נאבקת, לא מעוניינת, רק קפה היא חשבה לעצמה. אבל הוא לא נכנע
להתנגדותה ממשיך במעשיו קורע ממנה את הבגדים. צועקת לא דמעות
מתחילות לרדת הודפת אותו ובשבריר של שנייה לוקחת את המעיל החום
ורצה מן הבית.
-"לא." היא צועקת ומתחילה שוב לבכות.
השוטר לא יודע מה לעשות, מפחד להתקרב אליה. שוב היא מתחילה
לבכות, הוא מוחה את דמעותיה, היא מרכינה את ראשה על כתפו
הרטובה, הוא מרים אותה אט, אט היא בקושי נעמדת על רגליה והוא
לוקח אותה לכיוון התחנה. הם נכנסים, הוא מושיב אותה על כיסא,
ופונה לפקידה ולוחש לה משהו באוזן, זו עוזבת הכל ומתקרבת אליה,
אך היא, היא כבר ישנה.
השוטרת מושיטה את ידיה לעבר ידי האישה ונוגעת  בהן ברכות.
מעירה אותה בזהירות.
והיא עדיין מנומנמת קמה מן הכיסא ונגררת באיטיות אחריה.

הן נכנסות למשרד קטן. טפסים רבים מונחים על השולחן, מחשב דלוק
מסך מרצד.
היא מושיבה את האישה על הכיסא ומתיישבת מולה. מנסה לדבר איתה
אך היא בעולם משלה, כמי שנמצאת בבועה. היא שומעת אותה במעומעם
רוצה לספר לה את אשר קרה, אך לא מצליחה להוציא הגה מפיה.
והשוטרת לא מרפה ממשיכה לשאול לשלומה ומנסה לברר מה קרה. והיא
בעולם שלה חווה מחדש את הבהלה, החרדה.

בחוץ נשמעות צרחות רמות השוטרת קמה מכיסאה ויוצאת החוצה. והיא,
היא נשארת לבדה, עם מחשבתה, עיניה סגורות ידיה לאגרופים קפוצות
נרדמת שוב ודמעה זולגת על לחייה.