הרוח נשבה בחוזקה והשמיים היו מעוננים הבטחתי לעצמי שהפעם אני
לא אבכה, לא אזיל דמעה.
כל פעם שאני מגיעה לשם, העיר גדלה יותר ויותר מלאכים מצטרפים.
אני עוברת ומחכה שנגיע. תוך כדי זה אני ממלמלת "הפעם זה יהיה
שונה-הפעם, לא אבכה".

הגענו, הכל היה אותו הדבר. הם התעסקו במה שהתעסקו תמיד, העיקר
לא להתמודד, העיקר לשכוח.
רק אני ניצבתי מולך, כפס על הר. פסל חי-אך לא נע.
הרוח שרקה, העבירה צמרמורת. השמיים נהיו אפורים עוד ועוד, אך
הם בשלהם-לא מנסים לחדור פנימה, להקשיב.

דיברתי אליך, אני בטוחה ששמעת, שהבנת-אתה מבין אותי...תמיד.
הבטחתי לעצמי לא לבכות, הבטחתי שלא אתן להן לגבור עלי. אך הן
כן, כמו תמיד. וברגע הניצחון המטר החל לרדת.

כנראה זה היה סימן ממך, שאתה שומע, שאתה מבין-כמו בכל אותם
הרגעים שהיית לצידי, כמו בכל הרגעים הבלתי נשכחים, שישבנו יחד
וצחקנו....כמו אז שהייתי ילדה קטנה.