הם שלחו אותו לקור,
5 שעות נסיעה.
הם שלחו אותו לקור,
לסוף המדינה.
הם ציפו לראות אותו שוב,
לאחר 'טיול חנוכה',
אך זה בלתי אפשרי,
הנורא מכל קרה.

אסון רודף אסון.
הדמעות שוב מוצאות את עצמן נופלות אל תהום.
הדמיון משתולל, הגוף מצטמרר, מצב הרוח בין הרף נעלם כלא היה.
הראש מתמלא בחששות, פחדים, דאגות.
הכל מתערפל, 'הגם לי זה יכול לקרות?'.
שום טיול כבר לא יהיה כתמול שלשום. תמיד יהיה את הפחד הנורא.
זה לא נתפס.
טיול זה דבר שמח, מאתגר, מעייף... לא הורג.

רחמים.
רחמים עצומים על המשפחה. המשפחה ששלחה את בנם לטיול, טיול
תמים, בחופש חנוכה ועכשיו... אין להם בן. בגלל דקה נוראית אחת.
בגלל שטות שקרתה.
רחמים עצומים על חבריו לשבט. אנשים שמבלים עימו 24 שעות ביממה.
כי ככה זה בצופים. תקועים אחד לשני בתחת. יש מריבות, יש עצבים,
אבל יש גם אהבה. אהבה עצומה. אינני מאחלת לאף אחד את הכאב
שהם מרגישים עכשיו. אותו כאב שהם הרגישו שנה שעברה כשחברת
שכב"ג נוספת מאותו השבט התאבדה.
לחשוב שרגע אחד הם הולכים כקבוצה מאוחדת. צוחקים, מדברים,
שמחים, חיים את החיים.
ורגע אחר כך הם רואים אותו נופל אל מותו.
טיול שכולם כה מחכים לו מתחילת השנה הופך לטרגדיה.
בדקה אחת בלבד.