אין לי אבא...
הוא לא מת, הוא גם לא ברח.
הוא אפילו גר איתי באותו בית...

יש לי אבא בשבתות ובחגים, ולפעמים אני מתפללת וחושבת שאולי
עדיף שלא יהיה לי אבא. לאבא שלי אני לא קוראת אבא.
אני בעצם לא קוראת לו בכלל.

אהבה הוא לא יודע להראות או לתת.
לפעמים אני חושבת אולי זה בגלל שהוא לא אוהב, אבל אז אני מבינה
שזה בגלל שהוא מתוסכל.
אבא יודע להראות רק כעס וכאב.

תמיד כשאבא מרביץ זה כואב מבפנים הרבה יותר מבחוץ.
העור והבשר כבר התרגלו לכאב, אבל הנפש ממשיכה לבכות.
הראש ממשיך לנסות להבין איך.
איך הוא יכול להגיד דבר כזה, איך הוא יכול להגיד שהוא רק רוצה
שאני אמות?
והעיניים מנסות תמיד לתפוס מבט אחד אוהב, מבט אחד שיגרום לו
להפסיק את הכאב.


כל יום אני מתפללת, אולי מחר זה יגמר
אולי מישהו יראה, יבין
שהבנאדם שיוצא בבוקר מהבית ומגיע לעבודה
מסודר, עם עניבה ונעליים שחורות וכואבות וחגורה שראתה דם
ודמעות
הוא לא הבנאדם שיש לי בשבתות ובחגים.

כשאמא רואה אותו מרביץ, היא שותקת
מסתכלת ולא מוציאה מילה. לפעמים אני חושבת שאולי היא פוחדת
אבל היא אפילו לא כואבת... לא מזילה דמעה
היא לא עושה כלום, רק מדחיקה
ומשכנעת את עצמה שכלום לא קרה.

ולפעמים, כשהוא מסתכל עלי
אני חושבת
שאולי הוא מניאק וחסר רגישות
אבל הוא המניאק וחסר הרגישות שלי
ועם זה אני צריכה
לחיות
לסבול
לכאוב...