את מתעוררת.

עוד לפני שאת פוקחת את עינייך את מרגישה שמשהו לא בסדר. משהו
לא כרגיל. את מנסה להבין מה זה ואז זה מכה בך - נוח לך. כבר
ארבע שנים שהמיטה שלך לא נוחה ולא הייתה שום סיבה שהיא תתחיל
עכשיו.

את פוקחת את שתי עינייך וישר עוצמת אותן. אין לך מושג איפה את
נמצאת, אבל איפה שזה לא יהיה, זה בטח לא איפה שנרדמת אתמול. את
יודעת את זה, כי את זוכרת בבירור שאתמול בלילה נרדמת בבית שלך,
במיטה שלך, ואת משוכנעת לחלוטין שמעל המיטה שלך אין מראה. את
מחליטה לנסות שוב, אבל הפעם לאט יותר. את פוקחת רק את עין
ימין. המראה עדיין שם. את מגיעה למסקנה שצריך לנסות להסתכל גם
לצדדים. את מתחילה לפזול ושוב סוגרת מייד את עינייך. בקשר
למראה את אולי יכולה לטעות, אבל את משוכנעת במאת האחוזים שהחדר
שלך הוא לא לבן ובטח שלא אינסופי.

חמש דקות אחר כך את מבינה שאת לא יכולה להישאר כל היום במיטה,
בטח אם היא לא המיטה שלך. בצעד אמיץ את פוקחת את שתי עינייך
ומתחילה להסתכל סביבך. החדר מסביבך הוא בדיוק כפי שראית אותו
קודם - לבן ואינסופי. אולי יהיה עדיף אם תתמקדי בדברים קרובים
יותר.

בתור התחלה את מתיישבת. אחר כך את מתחילה לבחון את המיטה עליה
את שוכבת. הממממ... המיטה. את נזכרת שהמיטה עליה התעוררת היא
נוחה. מאוד נוחה. את מותחת את שתי ידייך לאחור בפיהוק אבל זה
לא עבד בדיוק כמו שציפית. יד שמאל שלך נתקעה במשהו. משהו קשה.
את מסתובבת ומגלה מוט מעץ. לוקחות לך כמה שניות כדי להבחין כי
הוא מעוטר כולו בציורים קטנים. להפתעתך את שמה לב כי הציורים
הקטנים הם למעשה איורים של זוג מתעלס בלהט בשלל תנוחות שונות
ומגוונות. עינייך עוקבות אחר האיורים במוט. את לא מצליחה
להחליט אם את מזועזעת מהציורים הבוטים, או מגורה מהם. את מטפסת
עם מבטך במעלה המוט עד שאת מגיעה שוב לראי שמעלייך. את בוהה
בראי והראי בוהה בך. משהו מציק לך בתמונה הנשקפת לך מבעד למראה
אבל את לא מצליחה לשים עליו את אצבעך. עכשיו את כבר מסתכלת על
כל המיטה. את שמה לב שלמעשה המיטה עליה את נמצאת היא מיטה
יפיפייה. מיטת אפריון מלכותית, עם קצוות מלמלה נופלים מהגגון.
הגגון עצמו יושב על ארבעה מוטות מעץ מבריק, המוצבים בכל פינה
של המיטה הגדולה. את ממששת את המצעים. סאטן. סאטן לבן וחלק.
ממממממ... זה נעים. בלי לשים לב, את מחייכת. את מחייכת כי את
מאוהבת במיטה. המיטה הנוחה. את מרגישה שכל מה שאת רוצה לעשות
במשך שארית חייך זה לשכב במיטה ולא לעשות כלום. המיטה מושכת
אותך אליה כמתוך כישוף אפל. את נשכבת שוב. את שמה את ראשך על
הכר. מוחך מתחיל להתערפל. ידך הימנית מתחילה לרפרף בעדינות
לאורך גופך. כשזאת סיימה את מסלולה השמאלית מתחילה את שלה. שתי
ידייך מוצאות את דרכן אל החזה שלך. הן מתחילות ללטף אותך. ידך
הימנית מעסה את שדך הימני בזמן שהשמאלית צובטת קלות את פטמתך.
לאט לאט את שולחת יד אחת אל בין רגלייך. את נרעדת. את מוצאת את
עצמך מתמכרת לתחושה, מתענגת על מגע הסאטן המלטף ומפנק את גופך
הערום.

את קמה בבהלה!
את מסתכלת על עצמך, מסתכלת על הראי שמעלייך, שוב מסתכלת על
עצמך ואז מבינה סוף סוף מה הציק לך קודם. את ערומה. אין עלייך
ולו פיסת בד אחת. איך זה קרה? את הרי אף פעם לא הולכת לישון
ערומה.
את ממהרת להתכסות מתוך אינסטינקט אנושי, רק כדי להבין שאת לבד,
ואף אחד לא רואה אותך.

"את באמת לבד?", את חושבת לעצמך. "איפה את בכלל"?

"צריך לצאת מכאן", את אומרת בהחלטיות, אם כי אף קול לא יוצא
מפיך. בתנועות מהירות את מתעטפת בשמיכה ופונה לעבר שולי המיטה.
את דוחפת את עצמך קלות בכדי לרדת מהמיטה, אך להפתעתך את עוצרת
בעד עצמך בשנייה האחרונה. את מבולבלת. את לא באמת מבינה למה
עצרת. למה לא ירדת מהמיטה כמו שתכננת לעשות? את מנסה שוב, אך
שוב עוצרת ברגע האחרון. את מרגישה שגופך אינו מציית לך יותר.

"איפה אני?", הפעם את צועקת בקול. "מה קורה לי?"

את ממשיכה לנסות אבל מהר מאוד מפסיקה. את רוצה שהכל יפסיק. את
רוצה לבכות. את רוצה הביתה. את רוצה להרגיש בטוחה. את רוצה
להירגע. את רוצה להתפנק.  את רוצה לחזור לשכב. שוב את מרגישה
את כישוף המיטה עוטף אותך. את נשכבת.

את שוכבת במיטה עם עיניים פקוחות. בוהה במראה ורואה את עצמך
בוהה בעצמך. את יודעת שאת לא צריכה להיות שם, אבל את לא ממש
רוצה לקום. הקרב כבר אבוד. את כבר נכנעת. את שוב מתמכרת לתחושת
הסאטן המלטף והמפנק על גופך הערום. "אם רק המיטה הזו לא הייתה
כל כך נוחה", מחשבותייך בוגדות בך כמו שעשה גופך.

את נרדמת.