אחמד אבן פלוג'ה צרח "אללה עכבר" ועצם את עיניו כאשר לחץ על
הכפתור שגרם להיעלמותו מעל פני האדמה. כשפתח את עיניו הוא היה
בחדר לבן. ממולו היה שלט "כניסה" בערבית ופקיד על יד שולחן לבן
ישב אל מול מחשב והקליד בעדינות על המקלדת שממולו. הפקיד היה
בעל כל הסממנים שהוא חיפש, כדי לאושש לעצמו שהוא אכן הגיע לאן
שרצה. הוא היה לבוש לבן, ובגבו היו מורכבות זוג כנפיים נוצתיות
שלא הותירו ספק ששערי גן-עדן עמדו במרחק הליכה ממנו או אם
להתנסח אחרת: "בואו לאבא שבעים בתולות מתוקות שלי".
הוא כחכך בגרונו כדי לעורר את תשומת ליבו של השומר בפתח ש"אחמד
אבן פלוג'ה מהכפר ג'לג'וליה, אותו אחד שלקח איתו חמישה עשר
יהודים מחורבנים, הגיע לקבל את החלק שלו" או כמו שיוסוף, האיש
בחמאס ששלח אותו היה אומר: "בואו לאבא!"
הפקיד עדיין לא הראה תגובה שאיכפת לו שאחמד אבן פלוג'ה האחד
והיחיד עמד מולו. כאילו שהוא היה רגיל ל"אחמדים אבן פלוג'ים"
כעניין יום יומי {וזה לא היה רחוק כל-כך מהמציאות}. ואז הוא
נזכר שכדי שיוכל לספק את מה שמגיע לו הוא צריך להיות בכושר,
ויותר משהוא צריך להיות בכושר - "הזה" שלו צריך להיות בכושר.
ומה אם העטיפות שעשה לא החזיקו מעמד? מה אם ליוסוף לא היה מושג
כיצד אתה אמור למנוע מ"הזה" שלך להתחלק לעשרים חלקים שונים תחת
הדף של חמישה עשר קילוגרם חומר נפץ ומסמרים? הוא חזר לעצום את
עיניו והתחיל למשש לעצמו את האזור שבו היה בעבר, על האדמה,
האינסטרומנט שלו. "תודה לאל", הוא מלמל אחרי שהבין שהעטיפות
עשו את שלהם, "אלחמדללה", הוא הוסיף וקינח ב"אללה אכבר".
הפקיד הרים את עיניו מהמסך ונעץ בו את מבטו. "אלוהים הוא באמת
גדול וכביר", הוא אמר. כאילו שהיה צריך לשכנע אותו במשהו. מי
שיכול למנוע "מהמה שמו" שלך מלהימרח כמו פרוסת חמאה, חייב
להיות גדול.
"שם?" שאל הפקיד והחזיר את מבטו למסך.
"השהיד אחמד אבן פלוג'ה". היה חשוב להדגיש "שהיד" בכדי שלא
תיפול אי הבנה וה"כסף" לא ישולם.
"מהיכן?"
"מהכפר ג'לג'וליה".
"תאריך פטירה?" הקשה הפקיד.
"שמיני לפברואר, אלפיים ושתיים, שעה שתיים חמישים וחמש, קו 18,
אלקוטש אלשריף", הוא חתם את קורות חייו המפוארות.
"רק שנייה", אמר הפקיד, שלרגע נדמה לאחמד שהוא דומה כמו 2
טיפות מים לחבר ילדות שלו בשם מוסטפה. לפחות מוסטפה שהוא הכיר
לפני שחטף כדור גומי לעין ומאז לא נראה עוד. הפקיד פתח מגירה
בשולחן והוציא ממנה קלסר. על הקלסר היה רשום "שאהידים" בערבית
ובנוסף "חודשים ינואר-פברואר 2002". כשהביט אחמד בקלסר הוא
קיווה שעוביו לא יעיד על מחסור כלשהו בבתולות, למרות שיוסוף
הבטיח שבגן עדן אין שום מחסור בבתולות, "הם מייצרים אותן שם או
משהו בסגנון", הוא הבטיח ועד כה יוסוף לא טעה מעולם.
"אני מצטער שאני צריך לאמת פרטים, אבל היו כבר מקרים של
מתחזים, אתה יודע. אנשים זורקים איזו אבן, חוטפים כדור גומי
לעין, ומצפים לתמורה. חייבים למנוע הפקרות", התנצל הפקיד ועלעל
בקלסר.
"כן, הנה. אחמד אבן פלוג'ה מהכפר ג'לג'וליה. כתוב שחור על גבי
לבן", והראה לאחמד את הכותרות של "ידיעות" ו"מעריב" שהיו
דבוקות בקלסר. כל רגע נתון, שבעים, כן שבעים רבותי, שבעים
בחורות רעבות וחמות עמדו להיות שלו. רק שלו. ופה אין מגבלה של
זמן. שבעים בתולות בלי מגבלה של זמן! אללה אכבר!
"טוב, אז אתה הדבר האמיתי", פקד הפקיד בהצהרתיות.
"אכן, אכן ידידי הטוב", צחקק אחמד והראה לכולם את מלוא ארבעת
השניים הקדמיות שנשארו לו אחרי שקיבל פעם קת רובה ממג"בניק
מעוצבן על זה שהושאר שבת במקומו של מישהו אחר.
"ובכן מתי אני מקבל אותן, ואיך זה בדיוק מתבצע?" הוא שאל. הוא
כבר היה חסר סבלנות. נו, לא בכל יום אתה הופך שהיד ושבעים זה
מספר גדול לכל הדעות.
"את מה?"
"את הבתולות כמובן". אחמד הרגיע את ה"מה שמו" שלו מאחר ועוד
טיפונת של זמן, אבא מביא לחם הביתה.
"הבתולות. כמובן, כמובן. ובכן, לפני זה יש ללבן מספר דברים".
הפקיד קם ממקומו, פתח דלת שהייתה ממוקמת מתחת לשלט "הכניסה"
ונכנס דרכה. כעבור דקתיים הוא חזר עם ספרון. "זה המדריך", הוא
הצהיר.
"אז מה היה לנו..." הוא לקח דף נייר חלק שהוציא מהשולחן והחל
משרבט עליו עם עט נובע יוקרתי שהוציא מכיסו.
"סה"כ נהרגו 15, כן?"
אחמד ידע שזו התשובה, למרות שלא לגמרי הבין איך בכלל הייתה
ברשותו אינפורמציה שכזו מלכתחילה.
"כן", הוא השיב בהתמהמהות. יוסוף לא תיאר איזה שהוא "מדריך"
בפגישות הרבות שערכו ביניהם. "הן יחכו לך ישר כשתגיע", הוא
אמר, "ישר כשתנחת", הוא אמר. "כאלב אבן כאלב", הוא סינן לעצמו
חרישית. הוא לא רצה חס וחלילה, השם ישמור, שהפקיד יחשוב
שהקללות היו מכוונות אליו.
"טוב, 15 זה אחוז יפה. מאוד יפה. תדע לך שמעטים עברו עשרים,
ורק שתיים או שלוש עברו עשרים ושלוש. כמובן עד שיגיע המגה
פיגוע שהבטחתם לנו". הוא המשיך: "15 זה אומר..." והוא הוציא
מהשולחן מחשבון, עם ספרות ענקיות בגודלן. "זה אומר..." הקלדה
במחשבון, "שבעים בדיוק".
"כן, כן, שבעים זה המספר. שבעים בדיוק".
"רק שנייה ידידי", פלט הפקיד. "שבעים זה ברוטו. יש הורדות
למיניהן". על אילו הורדות הבן אלף שרמוטות מדבר? מה זה מס
הכנסה פה?
"ודאי שיש הורדות, הנה תסתכל במדריך". זה היה מיותר שהוא יסתכל
במדריך, כי ממילא הוא היה אנאלפבית. "15 אחוז למפעיל", פסק
הפקיד.
"מה זאת אומרת?"
"אתה לא מצפה שהמפעיל שלך שהשקיע כל כך הרבה ויגיע יום אחד
בשיבה טובה לכאן יישאר עירום? אתה לא מצפה אחרי כל ההשקעה
המנטאלית הקשה שהוא השקיע שהוא יישאר בודד?"
הוא כן ציפה שיוסוף המפעיל שלו יישאר לבד. הוא כן ציפה
שמג"בניקים עצבניים שלא יצאו שבת ידפקו את האם-אימא של הבן אלף
שרמוטות הזה, שככה, בלי לעשות כלום, קיבל משהו בסביבות... כמה
זה 15 אחוז מ-70?"
"15 אחוז מ-70 זה סה"כ עשר וחצי. נהוג במקרים כאלו לעגל למעלה
כך שהמפעיל קיבל 11 ונשארו 59". טוב, הוא היה יכול להסתדר עם
59 בתולות. 70 היה מספר יפה יותר והתקרב ל-100 שבכלל היה מספר
תלת ספרתי משגע, אבל איברו הרוטט היה צריך להסתפק ב-59. מה
לעשות? Ce Levi!
"אז איפה הן ה-59? אני צריך לעבור מבעד לדלת?" הוא התחיל לזוז
לכיוון הדלת כשהפקיד קם ועצר אותו.
"עוד לא גמרנו", והוא המשיך, "10 אחוז מס על פגיעה
מינימאלית".
"אמרת ש-15 יהודים זה מספר יפה מאוד, זה מה שאמרת", הוא אמר את
הדברים וכמעט פרץ בבכי.
"מספר יפה, כן. אבל איך זה בדיוק מקדם אותנו? לכן הוחלט להטיל
מס על כמות פגיעות מינימאלית. אל תדאג, כולם משלמים את המס
הזה".
"עם עיגול קיבלנו מס של 6, כלומר נשארו 53". אחמד לא הספיק
להוסיף מספר אלף שרמוטות לאימא של יוסוף והפקיד המשיך:
"בגלל מחסור חמור בבתולות בחודשים פברואר-מאי, הוחלט להטיל מס
נלווה של 30 אחוז על כל מי שמגיע בחודשים אלו. במידה והמצב
ישתפר יכול להיות שהן יוחזרו לך. זה כמו מלווה מדינה. למרות
שאני מזהיר שעד כה זה לא קרה. בכלל, ראיתי פעם שהמדינה החזירה
לך משהו?" הפקיד צחק והקליד במחשבון והצהיר את התוצאה: "נשארו
37".
"טוב, תן לי כבר את ה-37 ותן ללכת, אנעל רבאק". הפקיד העיף בו
מבט נוקב שיכל לחדור דרך האישון הישר לרקה. אחמד בכלל לא ידע
שאפשר להזיע כשאתה מת, אבל הוא גם לא ידע מאידך שמתוך 70
בתולות כרגע מגיעות לו רק 37, And Counting!
"5 מגיעות לעבדך הנאמן. עוד 5 להנהלה ו-12 לצורך שימור. לפני
שאתה שואל על השימור, זהו תהליך מאוד טכני ומדעי שאני לא יודע
להסביר לך כרגע, אבל קשור לדרך שבה אנחנו מבטיחים שהבנות אכן
יישארו בתולות. אתה לא רוצה פתאום לקבל אחת פגועה? אחת שכבר
נסעו עליה, כמו שאומרים. אחת שסחבה בעליה, שעלתה את
הקסטל?". הפקיד אהב להשאיל מושגים מהעולם היהודי. זה תמיד עשה
רושם על השהידים.
"אחרי הורדות נשארו לך בדיוק 15".
"וזהו? 15 האלו הן שלי ורק שלי?"
"הבעיה שאתה רק דור ראשון של מתאבדים וזה יוצר קצת בעיה". אחמד
היה מעוצבן עד כדי איבוד חושים. הוא היה חונק את הפקיד ימח
שמו, לולא חשב שממילא אי אפשר להרוג את המתים.
"מה עוד שאתה צעיר, רק בן 17. צריך לתגמל את הזקנים. והדרת פני
זקן, לא? הם השאירו משפחה, ילדים, אז לא תיתן להם ליהנות, הא,
יא אחמד אחי?"
כשהמספר הסופי עמד על 2 פסק הפקיד שזהו. השתיים הללו הן רק שלו
וכעת הוא יוכל לבחור אותן מתוך קלסתרונים מוכנים. כשסוף כל סוף
הוא אחז בקלסתרונים גרונו התמלא בחילה.
"מה זה?" הוא שאל, "אלו הן זקנות בלות".
הפקיד צחק בקול רם ואחרי דקות ארוכות אמר: "אתם כולכם באים לפה
אחרי שהתפוצצתם לגורמים ואז אתם מצפים שהבחורות הכי יפות יחכו
לכם. מה אתה השתגעת? גם להן יש אמות מידה. היית צריך להיות
יהודי, הם מקבלים את היפות".

לפני שאחמד עבר בדלת להתוודע אל זוג הבתולות הבלות שלו, כשלא
היה ספק בלבו שהשימור שהוא שילם עליו ביותר בתולות מאשר היו לו
בעודו בחיים, לא היה מדויק כלל וכלל, בלשון המעטה, הוא שאל את
הפקיד: "אתה, בכלל למה הגעת לפה?"
"אני", תמה הפקיד, "אחמד ידידי, אני כאן כעונש".
"עונש על מה?"
"אני בכלל יהודי. זה חלק מהגיהינום שלנו".