אני בלש פרטי מעולה. עשיר וטובע בדולרים מכל התיקים הנפלאים
שפתרתי, כמו למשל "תעלומת הארנבון ממנהטן" - תיק שאני עדיין
זוכר לשמצה. אנשים פנו אלי מכל העולם בבקשות שאפתור את
בעיותיהם, מובן שאני הסכמתי לפתור רק את התיקים המסתוריים
ביותר.
ולמרות זאת אני לא יכול להסביר את התופעה המשונה שמתרחשת ממש
ברגעים אלה. כבר במשך שעתיים שלמות יש סמור על הכתף שלי. אין
לי מושג מה הוא עושה פה, או איך הוא הגיע לכאן. בתחילה פשוט
ניסיתי להוריד אותו, אבל הממזר הזה לא מוכן לרדת! ניסיתי שיטות
שונות- שימוש בחומצה ובציאניד וכד', אבל הסמור הזה הוא סמור
על. אז מה כבר נותר לעשות?! הגעתי למסקנה חדשה - הסמור הזה הוא
אינו סתם סמור! הוא בלש פרטי נוסף, חבר למקצוע, ייתכן שהוא
אפילו לא אנושי - כנראה, והוא נשלח לרגל אחריי! אני לא יודע
למה ואני לא יודע מי שלח אותו, אבל זה בדיוק מה שאני הולך
לגלות!

אני יורד במדרגות השיש מהפנטהאוז שלי בראש העולם, ומתחיל לטייל
ברחוב על המדרכה.  אני מברך אנשים לשלום ומופתע מכך שאיש אינו
שם לב לעובדה המעניינת שיושב לי סמור על הכתף. בנקודה מסוימת
הבנתי שכנראה הסמור מעורר בהם חלחלה כי רובם פשוט החליטו
להתעלם ממני - חוץ ממכשפה בת 98 שעשיתי איתה פעם עסקים, היא
דווקא נראתה מאוד מאושרת. אני ממשיך ללכת לכיוון המשרד שלי
ועוצר ליד הכניסה למשרד בדוכן הקפה והבייגל של בני.
"כרגיל בני" אני אומר ומחייך לו חיוך לבבי שדורש הנחה של 10%
לפחות
ובני, הוא מתחיל לצרוח כמו משוגע! האדם הכי קשוח בעיר פשוט
צורח מול העיניים שלי מראיית סמור! אז החלטתי לגאול אותו
מהבעיה והחלטתי פעם ראשונה בחיים שלי לוותר על הקפה של הבוקר.
אני כבר במרחק שני צעדים מהמשרד שלי כשאני רואה שלט גדול על
הדלת "למכירה". אני מנסה לפתוח את הדלת ורואה שהיא נעולה,
החלונות סגורים בקרשים, ונראה כאילו המקום נטוש כבר שנים. מי
שזה לא יהיה שהחליט להתעסק איתי בהחלט עושה עבודה טובה. למזלי
בתיק הבלשים שלי היה לי את ערכת בדיקת טביעות האצבעות, זכוכית
מגדלת ואת  הפנקס השחור לרשימת חשודים. אם לומר את האמת שלושת
אלה היו הפריטים השימושיים היחידים בחייו של הבלש הפרטי, מובן
גם המקטרת אבל אף פעם לא הצלחתי להפעיל את הדבר הזה. בכל מקרה
אני בודק את טביעות האצבעות על ידית הדלת כדי לראות מי הממזר
שהיה כאן אחרון, משום מה אני בטוח שזה מישהו שאני מכיר, מכיר
ואוהב. מישהו קרוב שהחליט לבגוד באמוני ולעבור לצדו של הסמור
שלאחר חקירות מעמיקות הגעתי למסקנה ששמו הוא דייב.
אני, בתור בלש פרטי חשדן, מחזיק איתי תמיד טביעות אצבעות של כל
המקורבים אליי ביותר, מחשד לבגידה. וכעת אני הולך לבדוק מי
הממזר שבגד בי- והוא קרוב לכאן, אני יודע. אני מתחיל לבגוד את
ההתאמות, כשאני יושב על המדרגות. אני עובר על כל אחד ברשימת
טביעות האצבעות שלי ולא מוצא התאמה. אני נכנס לתסכול, מי שזה
לא היה הוא שמר על מסתוריות. אלא אם כן... אני בודק. לא ! לא
ייתכן! אחריי כ"כ הרבה שנים אני לא מאמין שזה קורה לי! זאת
אימא שלי!
תמיד חשבתי שהיא הבנאדם היחיד בעולם שעליו אני מסוגל לסמוך, נו
כנראה שטעיתי. אני הולך לביתה להגיד לה מה קרה, להגיד לה שאני
יודע! אני הולך ברגל לכיוון הבית בו גדלתי ורואה את הדלת פתוחה
- ממש מתאים לאימי לעשות כזה דבר, להראות הכי תמימה שהיא
יכולה. אני נכנס דרך הדלת וצועק אליה, כעבור מספר דקות של
חיפושים אני קולט שהיא פשוט לא בבית. אני יושב ליד השולחן
ומתחיל לקרוא בעיתון שהיה מונח עליו. אין שם שום דבר מעניין
מלבד איזה כתבה על עלוקות קרקס, אבל מה כבר אפשר לצפות מעיתון
צהובון עלוב מה 14.2.04?! רגע...14?! היום ה-13!
משהו מוזר קורה פה... יותר מדי מוזר. אני עוזב לרגע את העיתון
וממשיך להסתכל בבית, הכל היה בדיוק כפי שהיה לפני שנתיים
כשהייתי כאן בפעם האחרונה. כל דבר במקומו, חוץ מאמי. את ימיי
חייה היא העבירה בעמידה ליד הכיריים ובהכנת נזיד, והיום היא
מסתובבת לה אי שם וזוממת מזימות. אני מחטט קצת מסביב, ולאחר
שאני קולט שאין פה שום דבר שראוי לחיטוט אני מחליט לעזוב את
העניין. אני יוצא מהבית, זועם כולי. אמא שלי... מכל האנשים
בעולם. אני יוצא מביתה ומחליט לחפש מישהו שיעזור לי, לא משנה
מי אפילו. כשאני פוסע ברחוב אני פתאום קולט שהסמור ממש מכביד
לי על הכנפיים. אני הולך ברחוב כסהרורי ופונה לאנשים שאני
אפילו לא מכיר, לאף אחד לא אכפת. אף אחד לא עונה. אני מזיע
כולי ומטורף ברחוב, לא מבין מה קורה. אני מוצא את עצמי עומד
באמצע הגשם על ברכיי וצורח על האוויר, לא מבין. ופתאום אני
שומע מישהו עונה לי מאחוריי גבי "זקוק לעזרה הלא כן?" אני מביט
לאחור ורואה את המכשפה שעשיתי איתה עסקים לפני שנתיים. קראו לה
גריזלדה והייתה לה חזות מפחידה למדי, שיער גדול ומאפיר ובגדים
זרוקים עם כורי עכביש. לא ממש הבנתי את פשר העניין. אני זוכר
כשראיתי אותה בפעם הראשונה, היא הייתה מפוחדת לגמרי על העלמות
העטלף שלה, אבל אני לא הייתי פחות מפוחד ממנה. היו לה עיניים
כמו של נץ - צהובות וצרות שראו הכל.

"בוא אחריי" היא אמרה לי. ואני הלכתי אחריה כמו מהופנט, לא
יודע לאן.
לאחר מספר דקות הבנתי שהיא מובילה אותי לשכונה מפוקפקת במיוחד
של העיר, כנראה ביתה היה שם. נכנסנו לדירתה, היא הייתה מעוצבת
בסגנון ישן, כמו בית מימיי הביניים. הרצפה הייתה בעצם שטיחי קש
מטונפים והרהיטים היו רהיטי עץ מרקיבים ושבורים למחצה. על
החלונות היו ויטראז'ים של זוועות כמו נשים מתות נאכלות ע"י
יצורים ענקיים בעלי קרניים וכד'. היא הורתה לי להתיישב על
הכיסא מולה והתיישבתי.
"אתה לא יודע מה אתה עושה כאן מה קורה, נכון" היא שאלה אותי
"ומה עושה לי סמור על הכתף אני גם לא יודע" , עניתי
"לך בשעה 1 וחצי לבית הקברות ותבין הכל, יותר מזה לא אוכל
להסביר לך בני"

אני מניח שהייתי אמור להודות לה אבל לא הצלחתי להגיד מילה חוץ
מלהתראות, ויצאתי מסיפור הזוועות שהיא התעקשה לקרוא לו בית.
הבטתי בשעון. השעה הייתה 1 ורבע, אם התכוונתי להגיע בשעה 1
וחצי לבית הקברות עליי לצאת עכשיו. התחלתי לפסוע ברחוב, זה היה
יום גשום ואפור למדיי. מעיל הגשם שלי נעשה סחוט מגשם עד שהגעתי
לבית הקברות. פתחתי את שער הכניסה החלוד ונכנסתי לתוך המקום.
ראיתי המון אנשים, הכרתי את כולם. חברים, משפחה. מישו קרוב
אליי מת. התחלתי לפחד, אלפי דמויות עברו במוחי.
נכנסתי לחדר גדול שאליו הלכו כל האנשים שראיתי, הלבושים שחור.
הם עשו סיבובים מסביב ארון קבורה פתוח ודמעות מילאו את פניהם,
התקרבתי אל הארון והצצתי פנימה. נדהמתי כשהבטתי בגופה השוכבת
שם, שלווה כ"כ
עיניו - עיניי
גופו - גופי
שפתיו - שפתיי

ואז הבנתי
תיק מס' 4238 נסגר

אלוהים הוא סמור.