[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סול פרינסס
/
הילדה הזאת

היא ישבה לבדה על הספסל והביטה בך, מהופנטת. היא הסתכלה עליך
צוחק ומדבר עם החבר'ה שלך. היא עשתה זאת כל יום, ואתה לעולם לא
תדע. היא בכתה שעות כל לילה, אחרי שהסתכלה בפעם המיליון בתמונה
שלך בשער עיתון בית ספר. עינייך גרמו לה לבכות בכל פעם שדיברת
עם אחרת ואתה בכלל לא ידעת שהיא מסתכלת, אף אחד לא ידע. היא
הייתה מהילדים האלה שיושבים בצד ומסתכלים על האוויר, שקועים
בעצמם ובמחשבותיהם. בלי הרבה חברים, בלי רצון מוחצן בהם. היא
הייתה מקבלת מאה בכל מבחן ותמיד ענתה את התשובה הנכונה בכיתה,
עוד חנונית מסריחה. אבל מי ידע שהיא חושבת על עוד דברים חוץ
ממתמטיקה?!
שמה היה ליילה. היו לה משקפיים עבות מסגרת ושיער חום ונפוח
שהסתיר את פניה. היא מעולם לא אמרה מילה, אפילו כששאלת אותה
משהו פשוט כמו מה השעה, היא הייתה מעמידה פנים שלא שמה לב
ומסתובבת ללכת.
אף אחד לא הקדיש לה מחשבה מרובה, היא לא הייתה משמעותית לקיום
החיים של עירוני א'.
לא היה לה עגיל בפופיק והיא לא הלכה למסיבות טראנסים עד הבוקר.
למעשה, היא לא הייתה במסיבה בחיים שלה. לפעמים כשהם היו ממש
משועממים הם היו נטפלים אליה, אבל רוב הזמן היא הייתה בלתי
נראית לעיניהם.
היא מעולם לא צחקה או בכתה בנוכחות אנשים, היא הייתה עצמה רק
כשהייתה לבדה.
וכמה יפה היא הייתה, אתה לעולם לא תדע.
היא הייתה מנגנת בפסנתר שלה שעות, טובעת בצליליו ונותנת להם
לסחוף ממנה את הצער והייאוש שהחיים גררו איתם.
הוריה מעולם לא טרחו לשאול מדוע היא תמיד לבד, מדוע היא לבושה
בשחור, מדוע יש עצב תמידי בעינייה ומדוע היא אינה מחייכת.
השנים עברו. כולם ציפו שהיא תגדל להיות מנהלת של חברה עשירה
ותגלגל מיליוני דולרים בחודש, עם שכל כמו שלה. אבל עכשיו היא
מוכרת נקניקיות בפארק. מדי פעם אתה עובר שם. היא זוכרת והדמעות
חוזרות כמו שהן תמיד חזרו. ואז היא חוזרת הביתה אחרי יום עבודה
ארוך, מחסלת בקבוק וויסקי וסיגריה והולכת לישון. היא נאלצה
למכור את הפסנתר שלה בחודש שעבר כדי לשלם שכר דירה.
היא מביטה בתמונתך באותו עיתון ישן, היא מרגיעה אותה.
הימים עוברים לאט, כ"כ איטיים שהיא כמעט נחנקת וכעת, בלילה
גשום ושחור, היא הולכת על הכביש. בלי מטרה ומקום ללכת אליו.
היא מבחינה בפנסי מכונית מתקרבים, פתאום לא מתחשק לה לזוז.
אז היא מתפוגגת, כמו שתמיד התפוגגה.

ואתה לעולם לא תדע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"גם אנחנו בבמה
חדשה"

קאנט ואריסטו
מתחנפים למנהלי
האתר כדי להשיג
תנאי עבודה
משופרים, כי בכל
זאת בנאדם צריך
להתפרנס ממשהו,
ואם כל הכבוד
לפילוסופיה, אי
אפשר ללכת איתה
למכולת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/04 19:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סול פרינסס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה