לפעמים, בתוך הדממה, בעיקר בלילה לפני השינה, אני נזכרת שוב
במיליון דברים. משחזרת ימים שלמים לפרטים קטנים. ובאיחוד שיחות
מריצה לי בראש והדמעות מעיני שוב מאיימות לפרוץ.
עבר כבר הזמן, עברו הימים, התגברתי עליך אבל משהו קטן לא עוזב
אותי בפנים. יש בך משהו שממש נדבק אל לב כאילו הוא היה מגנט
והכאב הוא חתיכת ברזל מלוטש שקורע את העור, עושה שריטות וצלקות
שאי אפשר לרפא. יש בך משהו שגורם לי לא לשכוח כל כך מהר, יש בך
משהו שגורם לי לא לרצות להתגבר. הרי שהייתי איתך הרגשתי כל כך
בטוחה. עטפת אותי בידיך וחיבקת כאילו אני היחידה, עכשיו זה
ברור שלא הרגשת כמוני אבל זה בכלל לא משנה כי נתת לי הרגשה
בטוחה כמו שאף אחד לא נתן לי לעולם. הייתי מסוגלת להתמסר לך
בכל דקה שתבקש יש בידיים שלך משהו מחשמל, אולי מין כישוף שאמר
לי שכאן כדאי להישאר.
ואז פתאום נזכרת בפעם האחרונה שעוד היינו ביחד, איך הייתי
מטומטמת כדי לא להבין את הפירוש של המילים שאמרת. איך חיבקתי
אותך כרגיל אבל זאת כבר לא הייתה אותה נשיקה, חשבתי שמשהו לא
בסדר בך ושזה יעבור, מתברר שלא עבר פשוט לא רצית אותו וזה נגמר
כל כך מהר. ועדיין נשארתי עם הרגשת הרצון להיות שלך, לא יודעת
אולי עדיין אוהבת אותך?
לפעמים בתוך הדממה, בעיקר בלילות, פתאום עולות אחד אחרי השנייה
התמונות. על הכל הקשר בינינו מנסה להבין, ולהסתכל רק על הצדדים
הטובים. היה מה שהיה והיה כיף אבל רק מדי פעם הגעגוע אותי
תוקף, חסר משמעות ואני אז אומללה אולי עדין אוהבת אותך?