הוא חזר מהעבודה. קצת מאוחר מן הרגיל. שוב התארכה הישיבה חשבתי
לעצמי. הוא חייך ונשק לי בלחיי. הוציא שרשרת פנינים וענד לי
אותה. חייכתי ובעייני עלה מבט שואל, "מה המאורע? " שאלתי, והוא
חייך "תנחשי " הוא אמר. בחיי, לפעמים הוא כמו ילד קטן. למה הוא
מותח אותי, כמה אכזרי. "אין לי יום הולדת" "תמשיכי לנחש", נו
באמת בשביל מה זה טוב "אני נכנעת" הפטרתי. "כל כך מהר?! בחיי
שאת הורסת את הכיף" "כזאת אני. ועכשיו תוכל לספר לי בשל מה
פנייך קורנות?"  "פיטרו את הבוס שלי", מוזר דווקא תמיד חשבתי
שהוא אוהב את שלמה. מדובר באיש מאוד סימפטי "ואתה שמח לאידו?"
שאלתי בפליאה. "ולמי את חושבת הם יעניקו את התפקיד?" תגיד
מפורשות אל תמתח אותי יותר. "הציעו לך את המשרה?" הלוואי, הו
אלוהים הלוואי. "עוד לא, אבל אני בטוח שיציעו, אין אדם יותר
בכיר ממני אחרי שלמה, בקרוב נהייה עשירים!" איך הוא יכול לדעת
לבטח אף אחד לא אמר לו "אבל אתה לא יכול להיות..." הוא קטע
אותי באמצע "למה את חייבת להרוס הכל? לא ראית שאני מאושר?" הוא
התעצבן והותיר אותי לבדי המומה. הוא נכנס לחדר השינה והסתגר
שם. כל פעם שאנו רבים זה ככה. אני נותנת לו להירגע קצת לאחר
מכן נכנסת לחדר ומדברת אל ליבו, מרככת אותו במקצת. הוא תמיד
סולח, הוא לא מסוגל לכעוס עליי.
עברה חצי שעה. נכנסתי אל החדר, הוא הביט בי. חייכתי אליו והוא
העמיד פני כועס. "אתה לא באמת כועס עליי, נכון?" שאלתי. "אני
באמת מרגיש את הקידום הזה" הוא אמר. "אתה יודע, שאם תקבל את
הקידום לא תהייה מאושרת ממני, הלא כבר שנים אנו חולמים לעבור
לסביבה יותר טובה, לקנות לילדים כל שהם צריכים, אני פשוט פוחדת
להתאכזב" את המילים האחרונות אמרתי בקול שקט מן הרגיל, מפוחד
קצת. "את לא תתאכזבי, אני מבטיח" ידעתי שכאן תסתיים שיחתנו.
טוב, כל שנותר לי עכשיו הוא לחכות.
הזמן עובר בינתיים והמשרה של שלמה עוד לא אוישה. מצב הרוח שלו
עדיין מרומם. ואני? אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
עובר עוד שבוע, ובעלי מודיע לי שמחר יש ישיבה חגיגית ובה
יודיעו על המנהל החדש. הוא כ"כ מרוגש, כמו ילד קטן ביום
הולדתו.
מגיע הלילה. אני לא מצלילה להירדם. אני מסתובבת ורואה שגם הוא
אינו ישן. "אתה במתח?" אמרתי, למרות שאני בטוחה בתשובה "לא"
הוא אמר חשב קצת ובסוף הוסיף "טוב, אולי קצת, אבל אני עייף תני
לישון" .
יום עובר. התקשרתי אליו עשרות פעמים והוא לא ענה. כולי במתח.
אני רוצה שיחזור מהעבודה שיספר לי. לבסוף הוא חוזר. על פניו
מבט של חוסר סבלנות. הוא עצבני. אני מחייכת אליו והוא רק כועס
יותר. "מה קרה?" אני שואלת והוא שוב הולך לחדר. טוב, אז הוא לא
קיבל קידום, אין צורך להתעצבן אמרתי לו שזה לא מובטח. בחיי,
שאם לא הייתי אוהבת אותו היה נמאס לי כבר מזמן מכל השטויות.
הלכתי לחדר. לא הייתי צריכה לשאול הוא ישר התחיל לדבר. "זה היה
נורא, כולם ישבו מביטים בי מחייכים אליי, אז גם אני חייכתי.
ואז ברגע שמועצת המנהלים מודיעה על המנכ"ל החדש נכנס איזה אדם
לחדר ומודיעים שהוא המנכ"ל. את מבינה? מישהו מבחוץ. מישהו
שבכלל לא מכיר את החברה." חיבקתי אותו. "זה לא נורא" אמרתי
"אני עדיין אוהבת אותך". הוא חייך וחיבקני חזרה.
הימים עוברים כהרגלם, עד שיום אחד הוא שוב חוזר כועס מהעבודה.
"מה קרה?" אני שואלת. רק שלא ילך לחדר, אני מתפללת חרישית,
נמאס לי לרדוף אחריו. "אני פשוט שונא אותו, שונא אותו" "את
מי?" שאלתי. "את הבוס החדש הזה, את מי?" הוא כמעט צעק.
"קיצוצים הוא עושה לי, קיצוצים. מהמשכורת שלו העיקר הוא לא
קיצץ". "הוא קיצץ הרבה?" שאלתי בחשש. "רבע משכורת" "מהברוטו"
הוא הוסיף. הוא נראה פשוט מיואש. "איך נסתדר?" הוא שאל "אני גם
יכולה ללכת לעבוד" הצעתי. "שטויות. את לא צריכה לעבוד," "אולי
משרה חלקית?" הצעתי בשנית. "לא. וזוהי מילתי האחרונה בנושא."  
 
למדנו לחיות בצמצום. הילדים כבר לא בחוגים. יותר טוב, מאפשר
להם להתרכז בלימודים. ניתקנו גם את הכבלים, רק חבל בדיוק שהחלה
העונה החדשה של יצפאן. החיים המשיכו כהרגלם. קיוויתי שזהו
הגרוע מכל. למצב הזה כבר הסתגלתי. חששתי להולך לקרות, חושי
ניבאו לי כי הגרוע מכל עוד לפני.
רק שבועיים אחר כך הסתבר לי כי צדקתי. הוא חזר מהעבודה עם
דמעות בעיניו. ידעתי את שהוא עומד לבשר. "פיטרו אותי".
עכשיו כבר אין ברירה, עליי ללכת לעבוד, בין אם הדבר נראה לו או
לא. בלאו הכי נמאס לי להישאר בבית. ברגעים כאלו אני מצטערת
שאין לי מקצוע, שהקדשתי את חיי למשק הבית. אל תבינו אותי לא
נכון, אין אם גאה ממני ואין רעיה מאושרת, אך בכל זאת הייתי
מעדיפה להיות מאושרת, גאה ומשכילה.
אני קופאית בסופר ליד הבית. תמיד חשבתי שזו עבודה משפילה. היום
אני מבינה את האמרה "כל עבודה מכבדת את בעליה". לא אכפת לי
לעבוד, קלטתי את העבודה במהירות והקופאיות האחרות אדיבות מאוד,
רק דבר אחד חורה לי: הוא לא מדבר איתי. הוא יושב בבית והמרירות
שלו עולה על גדותיה. האגו המושפל שלו מסרב לקבל את המציאות
החדשה. אני גוערת בו פעם אחר פעם שילך לחפש עבודה. המשכורת שלי
בקושי מספיקה לשכר הדירה. והוא יושב בבטלנות ומשרבב את אותו
משפט מאוס "את לא צריכה לעבוד".
ניתקו לנו את הטלפון. בקרוב ינתקו גם את החשמל. אני ממש אובדת
עצות. פניתי אליו התחננתי שילך ויבקש כסף מהוריו, שינסה למצוא
עבודה, שהמצב ממש עגום. הוא התעצבן וביטל את דברי כלאחר יד.
היום ניתקו את החשמל. אני מתביישת להתייצב בפני ילדי. בני
הבכור רוצה לצאת לעבוד, בעוד אביו יושב בבית. אני לא מבינה
אותו, מה קרה לו, איפה הגבר שלו נישאתי שתמיד היה תומך בכולם
ברגעי המשבר.
החלטתי לשים לזה סוף, היום הוא יאלץ להבין כי אם הוא אינו תר
אחר עבודה, הוא אינו רצוי יותר בבית, במילא אין לי את הכסף
להאכיל גם את פיו.
התעמתי עמו. הדברים שהטיח בי היו קשים. "זונה, מאיפה את משיגה
את הכסף?" הוא צעק. וכבר לא יכלתי לשאת זאת "ואיזה מן אבא אתה?
נותן לילדיך לגווע ברעב?" הוא יצא מן הבית וטרק אחריו את הדלת.

עברו שבועיים והוא לא חזר. הנישואים שלנו נגמרו. לא מדובר בעוד
שרטון. כבר אזלו כוחותיי ברגע שהוא ישוב לקחת את דבריו אני
אבקש גט.
כעבור שבוע הוא חזר. הילדים רצו וחיבקוהו. "אבא, כ"כ התגעגענו"
בכו אליו. דמעות עלו בעייני.
הוא ניגש אליי "אתך אני צריך לדבר", כנראה שגם הוא הבין שאין
פתרון עדיף על פני הגירושים. "החלטתי לחפש עבודה. מסתבר
שהעניין לא פשוט כפי שחשבתי. מסרתי קורות חיים כבר לעשרות
מקומות ואף אחד מהם לא חזר אליי". "אתה לא חייב למצוא עבודה
דווקא במקצוע שלך" הצעתי. "אנו זקוקים לכסף באופן דחוף, כל כסף
שהוא וגם אם הוא מניקיון רחובות". "אני לא יכול ל..." "זה לא
עניין של יכולת, זה עניין של רצון", בחיי שלפעמים אני נשמעת
כמו המורות שלימדוני בבית ספר התיכון. "אני יודע," "אני לא
יכול להבטיח שאמצא עבודה..." "רק הבטח לי שתנסה".
אנחנו עדיין נאבקים. כבר שנה שהוא ללא עבודה. וכבר שנה שהוא
מנסה. ואני? אני רק מקווה שהמצב לא יהיה גרוע יותר, אל המצב
הנוכחי כבר הסתגלנו, אינני יודעת איך אשרוד עם המצב יחריף.