עד שאתה לא שם אתה לא מבין. עד שאינך רואה בעינייך קשה לך
לקלוט. אתה לא מעכל את הזוועה. ולא כי אינך רוצה אלא כי אינך
מסוגל. אתה מנסה להסביר לעצמך מושג נורא כמו "שואה", מספר עצום
כשש מיליון ואינך יכול. אתה עורך השוואות והדמיות אך לשווא, כי
אינך קולט ואינך יודע דבר.
כשאתה שם, אתה מישהו אחר. אתה מהלך ליד קרונות הרכבת, כולך
קופא מקור ומתקשה להאמין. הכל סביבך ירוק ופורח והלבלוב הזה,
האירוניה הצורמת הזאת כמעט מוציאה את נשמתך. אתה מהלך כתייר,
לא מרגיש שייך למקום, לא קולט את שקרה כאן עד אשר אתה רואה
אותן. והן סביבך ואין מנוס מהן. עשרות אלפי אבנים שעומדות שם
כמצבות בודדות. כל כך הרבה אבנים, כל כך הרבה. לכל מקום שתביט
עוד אבן, ועוד זיכרון. וכל אבן מייצגת עיירה וכל עיירה מייצגת
חיים. חיים של אלפי בני אדם שאינם יותר. חיים של אותם נפשות
תמימות שלא הכרת ולא תכיר לעולם. ואתה עוצר ליד אחת האבנים
באופן אקראי ומנסה לחשוב. בטח התגורר שם ילד קטן בדיוק כמוך,
ההבדל הוא שבתום הסיור אתה תגיע לביתך. והילד? הוא כבר לא יגיע
לשום מקום. אתה רואה את האבנים, חלקות ללא מילים, ללא סימן
זיהוי, אתה תוהה כיצד ניתן לדעת איזו אבן שייכת לאיזו עיירה
ולמה הכבוד הבסיסי ביותר, הזהות, נלקחה מן האנשים, מן העיירות
אפילו לאחר מותן. אתה רואה אבנים גדולות יותר ואבנים גדולות
פחות ולבך נצבט. אינך מבין כיצד אפשר להחליט למי מגיע הזכות
לאבן גדולה יותר, חייו של איזה אדם חשובים יותר. אתה מתהפך
בתוכך - ולבך דואב. קשה לך להתמודד עם כל הכאב הנורא הזה ואתה
מרגיש צורך לשבת, לנוח קצת, אך מצפונך לא מאפשר לך. הוא יודע
כמה חשוב להמשיך לחלוף על פני האבנים, להדליק נרות נשמה לזכר
ההרוגים ופשוט להמשיך לפסוע. דמיונך עובד שעות נוספות. חוסר
ההמחשה רק אוכל אותך יותר, אתה מעדיף לדעת בדיוק מאשר להמשיך
לדמיין. לבסוף נגמר הסיור שלך וככל יהודי שמגיע לטרבלינקה אתה
עומד בגאון ושר בלב שלם את ה"תקווה". אתה מבין ומפנים כל מילה
שנפתלי הרץ אימבר כתב ואותו שיר שמאסת ממנו בכל טקסי בית הספר
מתעורר לחיים. ובכל מילה ומילה, קשה לך יותר ויותר עד שאינך
יכול עוד ואתה פורץ בבכי. והדמעות זולגות וזולגות ללא מעצור.
אך אינך מתבייש ואינך מנסה לעצור את הדמעות, להפך אתה גאה שאתה
נותרת לבכות, שאותך אותם יצורים נוראים שגרמו לים הדמעות לא
הצליחו לקטוף.
אתה חוזר מטרבלינקה. אתה קולט שלעולם לא תוכל להבין כיצד ארע
דבר שכזה, כיצד העולם עמד מנגד והניח לאותם חיות רעות לעולל
לעמך את שעוללו, אך אתה גם מרגיש גאווה להיות חלק מעמך ואושר
אדיר לחיות במדינת ישראל - מדינת היהודים. והאושר העצום,
הגאווה האדירה הם שלעד יוותרו בלבך, לצד אותם זיכרונות נוראים
מטרבלינקה.