יצאתי לקיוסק הקרוב וקניתי לי סיגריה. אחר כך התישבתי לי על
המדרגה ליד הכניסה ועישנתי, מהרהרת על החיים, או יותר נכון, על
המוות. זה היה יום ההולדת שלו ואני הרגשתי גרוע. לא יודעת למה
אפילו אבל הייתי חייבת סיגריה. למרות שידעתי שהוא לא אוהב את
זה, אולי אפילו בגלל זה. הוא יצא החוצה אחרי כמה שניות...
הסתכל עלי בשאלה, קלט את הסיגריה בידי ואז הביט בי במבט
ה'למה-לעזאזל-את-נוגעת-בחרא-הזה?!' ואני הזזתי את מבטי ממנו,
עדיין מרגישה אותו, כמו תמיד.
הוא יודע את זה, שאני מרגישה את המבט שלו גם מבלי לראות אותו,
ואני כל כך שונאת את זה. את ההשפעה החזקה שיש לו עלי. שהופכת
אותי לכל כך חלשה לידו. בעצם, יותר משונאת אני לא מבינה אותה.

"אתה תאהב אותי בכל מקרה." עניתי על המבט מבלי להסתכל עליו
אפילו, "אם אתה באמת אוהב אותי אתה תאהב אותי גם עם סיגריה
ביד, גם עם סיגריה בפה, גם עם סרטן בריאות וגם, אם כך אני אהיה
מאושרת, גם בקבר." הוא שתק. הביט בי ללא אומר דבר.

רק המבט הזה שחודר לתוכי.


התעוררתי לקול הציפורים המצייצות על העצים שמחוץ לביתי,
ואני... אני מחכה לפגישה הבאה שלי עם תום, איתו אני תמיד יכולה
לשבת על סיגריה, לשכוח מכל העולם.

הפלפון מצלצל, זה תום
"היי, מה המצב?" אני עונה
-"הכל טוב. מה איתך?"
-"בסדר..."
-"את באה?" הוא שואל
-"כן. אתה?"
-"כן" חיוך מהוסס מתפשט על שפתיי
-"אז נתראה"
-"סבבה ביי"
-"ביי"

ואני... אני מרגישה את המבט.
עד שאני אראה את תום אני ארגיש אותו...