רצתי אל התחנה, הדלתות נסגרו והאוטובוס השמיע רעש והחל לנוע
באיטיות. דפקתי על צידו והוא נעצר, פותח את דלתותיו.
"תודה" - מילמלתי, הצגתי תעודה וצעדתי במעבר הצר בוחן את
האנשים היושבים, נזהר לא ליצור קשר עין ארוך מדי.
התיישבתי, כהרגלי, בפינה האחורית של האוטובוס, בצד שמאל, הנחתי
את תיקי במושב שלידי והסתכלתי דרך החלון. העצים, המדרכה, הכל
זז כל כך מהר.
הוצאתי את הדיסקמן מהתיק, סידרתי את האוזניות שהסתבכו אחת
בשנייה, לחצתי על כפתור ההפעלה ועצמתי את עיניי. אביב גפן.
תחנה ראשונה, תחנה שנייה, תחנה שלישית, טלפון מאבא.
"תתקשר תודיע לי כשאתה במרכזית". לחוץ.
הגענו לצומת, מחכים ברמזור, רואה את מבקשי העבודה כבר ישובים
להם על הגדרות בצד, מחכים שמישהו יאסוף אותם לעבודה היום.
מסכנים. "נמאס, נמאס כבר מהמצב הזה" אני חושב לעצמי. "יאללה,
להפסיק את הכיבוש המזדיין הזה, לתת להם מדינה ונוכל להיפטר מכל
החרא הזה ולהתפנות לחרא אחר".
הנה, תחנה רביעית, אנשים עולים, וכמובן, בודקים, בוחנים, רואים
שאין ממה לחשוש.
אישה נחמדה, מחייכת, מתיישבת לידי. מהנהנת בראשה. אני מחייך
בחזרה. בוקר נחמד.
עוד אישה, אבל רצינית כזאת, מתיישבת בספסל שמולי, מסתכלת
לכיוון החלון. שמנמונת, לחיים ורודות, עיניים שחורות קטנות
קטנות. לובשת חולצה שחורה. בטח חושבת שזה יגרום לה להראות רזה.
לא עוזר חמודה. אבל לא נורא, את עדיין חמודה. מעניין אם מישהו
ירצה להתחתן איתה...
ממשיכים בנסיעה, אנשים עולים, יורדים, מדברים, צוחקים, שותקים,
ישנים. מגיעים למרכז העיר. יופי. עוד קצת ואני מגיע למרכזית.
עולים, יורדים, ממשיכים בנסיעה. האישה עם הלחיים הורודות
מסתובבת עם ראשה אחורה, ומסתובבת אליי במהירות. פחד בעיניה.
אני מרים את ראשי, מסתכל אל מאחורי גבה.
פיצוץ חזק נשמע באוטובוס, גופי מוצמד מההדף למשענת הכיסא, אני
מרגיש את פניי נחתכות ונשרטות מחתיכות הזכוכית שעפות עליי.
מרגיש איך כל פניי מתמלאות בדם. לא רק שלי. רעש אדיר, האזניים
לא שומעות כלום. אני פותח את עיניי, מנגב את פניי מהדם שנוטף
עליי.
מסתכל מסביבי, רואה את האישה הנחמדה שחייכה, מסתכלת עליי, פיה
פעור ואני לא יכול לשמוע אותה, דם נוטף מפניה, אני אומר לה
שתרגע, שהיא בסדר. מסתכל קדימה. הכל שחור, מפוייח, עשן, ריח של
פחם, של בשר חרוך. טלפון מאבא.
"הגעת כבר? יש התרעות חמות לפיגועים, תזהר חמודי." לחוץ.