התבטלה לי פגישה, כך שיכולתי להגיע הביתה מוקדם יותר, וניצלתי
את ההדמנות לטפל קצת בגינה, כשנכנס הבן שלי הביתה מבית הספר,
עלה לחדר, שם את הילקוט, ירד חזרה, ניגש אלי, ובלי שום הקדמה
אמר לי - "אמא, את זונה?".
בשניה הראשונה חשבתי שהוא אומר לי - אמא, התזונה. ולרגע חשבתי
שהוא מתכוון להגיד שהוא רוצה לאכול ארוחת צהריים. אבל כשהבנתי
שלא בכך מדובר, מה שלקח כאמור שניה, אולי שתיים, רציתי להעיף
לו סטירה. אבל הידיים שלי היו מלוכלכות מאדמה רטובה, וידעתי
שעד שאני אקום, ואנקה את הבוץ, ואשטוף אותן, ואנגב, זה כבר לא
יהיה ממש במקום. קיצורו של דבר, התגובה הפיזית המיידית נמנעה
ממני, וניתנה לי ההדמנות לחשוב לכמה רגעים על השאלה.
כי בכל זאת, ילד שואל שאלה, לא צריך להתעלם מזה. זה מגיע
מהיכנשהוא. האם היה משהו בהתנהגות שלי שגרם לו לחשוב ככה?
בצורת הלבוש? הדיבור? ילדים, הרי, רואים הכל. והרבה פעמים הם
שמים את האצבע על הנקודות שאנחנו רגילים להדחיק, או להסתיר, או
סתם לא לחשוב עליהם. מה עשיתי שגרם לבן שלי לחשוב שאני זונה?
ובכלל, מה זה זונה? הרי הוא לא באמת חושב שאני מוכרת את הגוף
שלי לגברים זרים, אני מקווה ככה לפחות. אבל לזנות יש משמעות
רחבה הרבה יותר מההגדרה המצומצמת הזאת. נכון, אני לא עומדת
בצומת חשוכה, בלבוש צמוד וצעקני, ועוצרת מכוניות חולפות עם
גברים קשישים. אני לא מוכרת את הגוף שלי. אני מוכרת את השכל,
את המחשבה, את המרץ, את היצירתיות. אבל האם באמת ההבדל גדול כל
כך? במקום להשכיר את הגוף שלי לתת שירותים שיספקו מישהו אחר,
אני מעמידה לרשותו של לקוח את הראש שלי, שיקדם את מטרותיו
הזרות לי. למה זה כל כך שונה? הרי לא אוכל לטעון שאני עושה רק
מה שאני רוצה, ושאני בוחרת בזה, ושאני לא עושה דברים שפוגעים
בפרטיות שלי - שטויות, הנה רק עכשיו לקחתי עוד פרוייקט שאני לא
מאמינה בו, שאני חושבת שהוא גרוע, אבל הלקוח משלם טוב, אז הנה,
אני נותנת שירותים. אולי לזה התכוון הילד? אולי הוא הבחין
בעצבנות שלי, ומנסה לרמוז לי שאני פועלת בניגוד למצפון שלי?
מצד שני, לא כל כך הגיוני לחשוב שלזה הוא התכוון. בכל זאת,
אומרים זונה, מתכוונים למשהו מאד מוגדר. ועכשיו זאת בדיוק
התקופה שהוא מתחיל לחשוב על הדברים האלה, להתעסק איתם. את
החוברות של הבחורות הערומות בחדר שלו אולי הוא הרי לא מצליח
להסתיר ממני. הוא לא יודע, כמובן, שאני יודעת. אז אולי הייתי
צריכה לצפות לרגע הזה, שהוא יגיע וישאל שאלה כזאת. הוא בסך הכל
מתעניין, זה ברור. אולי הוא רוצה לשאול שאלה על מין, ומתבייש,
וזו הדרך שלו לגשת לנושא. אולי הוא מתבייש, ויקל עליו אם הוא
ידע שיש לי נסיון בתחום. נו, זה מובן. או שאולי ממלאים לו את
המוח בשטויות? אולי הוא חושב שכל מגע מיני זה דבר מלוכלך? קשה
לו לחשוב עלי מקיימת יחסי מין, זה ברור. אולי זאת הדרך שלו
להרחיק את זה ממנו?
ועדיין, היה משהו בשאלה זאת שלא הניח לי. כאילו הוא הציב מולי
מראה, ועוד בדיוק עכשיו, עם הפרוייקט הזה, שאני כל כך לא שלמה
איתו. זה כאילו הוא אומר לי - אמא, תראי מה את עושה. תתעשתי.
תחזרי לעצמך. מה קרה באמת לכל האידיאלים שלי? איך נתתי לעצמי
להיסחף ברוח ה"צריך"? פה ויתור, שם ויתור, ומהר מאד אדם מוצא
את עצמו כשהוא עושה משהו שהוא לא אוהב, שהוא לא מאמין בו, רק
מאיזה כח אינרציה כזה, וחוסר יכולת לעמוד ולהגיד - די, עד כאן.
את זה - לא. והנה, הייתי צריכה את הבן שלי שיגיד לי את זה,
ככה, בפשטות, כדי שייפול אצלי האסימון. והוא עומד מולי ככה,
ומחכה לתשובה.
"למה"?, שאלתי.
"ילד אחד בבית-ספר אמר", הוא ענה.
הזדקפתי, ואמרתי- "תגיד לו שהוא אידיוט".
אני יושב לי ככה בסבבה, על הגדר, נהנה מהשלווה, לא חושב על שום
דבר מיוחד, לועס מסטיק, כשפתאום נעמד מולי היוצמך הזה, עם
המשקפיים והחולצת משבצות המכוערת, ככה עומד כמו דביל, מולי,
מסתיר את השמש, לוקח אוויר כאילו הוא באיזה התקף אסטמה, ממצמץ,
ופתאום פולט לי, החוצפן!, זורק לי "אתה אידיוט". העפתי לו
אגרוף בפרצוף, באף, המשקפים שלו עפו על המדרכה, וכשהוא הסתובב
להרים אותם דפקתי לו עוד איזה בעיטה טובה ככה בילקוט, והפחדן
ברח משם כשהוא בוכה כמו איזה נקבה. לא להאמין איזה מפגרים
מסתובבים בבית ספר הזה.
