מול הסרט הדבילי שהיה בטלוויזיה, הרגשתי עוד יותר את עליבות
גורלי. לא רק שהמצב לא להיט והדיכאון שורה בביתי ובנשמתי כבר
כמה ימים, גם הסרט בטלוויזיה מפגר ממש. בעודי על כורסה עם כוס
המיץ והסיגריה הנצחית, שיעתקתי את מצבי הטראגי ושחזרתי פתטיות
שהונצחה כבר על ידי אחרים, התמכרתי לריקנות העצובה והשטחית
ביותר, שמתחברת בצורה הטובה ביותר למכשיר המרובע שמוצץ כל שמץ
של אקטיביות, הטלוויזיה.
יכולתי לעשות עכשיו סל מלא בדברים נפלאים, ממלאים כאלה,
שאחריהם מרגישים סיפוק רב ממדי. יש כל מיני דברים כאלה, ספורט
הוא רק אחד מהם. מדובר על פעילויות אקטיביות למיניהן, מעשירות
שתורמות לנשמה או למצב הרוח. אני יודעת איך עושים את הפעילויות
האלה ואני יודעת מה הן ואיך משיגים אותן, אבל יש ימים בהם
משתלט עלי השד המעצבן ביותר, שד העצלות, והוא מונע ממני להשיג
או בכלל להרגיש משהו. הוא הופך אותי מסובייקט חושב לאובייקט דל
אישים וממזג אותי ואת הכורסה לאחד.
פגיעתו של השד הזה נוראה וקטלנית אף יותר מאלו של שד הבדידות
או שד השנאה, שחופרים בנשמה בצורה די קריטית. זהו שד שמדביק
אותי כמו מסטיק לכורסה בסלון, וגורם לי לעייפות תמידית, לעצב
תהומי לא מסובר ולחוסר חשק לעשות משהו.
אם הייתי צריכה לצייר אותו הוא היה יוצא לי ירוק, מחזיק ביד
סיגריה מגולגלת מלאה בעלים ירוקים, ריחניים. אותם עלים ירוקים
הם שד העצלות בצורתו האורגנית, הנצרך על ידי בני אדם צעירים
בכמויות מסחריות, בדרך כלל על ידי הדלקתו ועישונו דרך בקבוק
מים מינרלים עם פיית זכוכית שחורה מרוב זפת או על ידי גלגולו
למעין סיגריה ביתית.
בני אדם צעירים, ממש כמוני, אוהבים לצרוך את צורתו האורגנית של
שד העצלות, פשוט בגלל שאינם מוצאים טעם להתאמץ. כשאין מטרה
להשגה או חלום להגשמה, כל הזעה נראית לא רלוונטית וכל מאמץ
פיזי או מנטלי נראה מיותר. אז, כשיורד המסך והכל מאפיל על מה
שנקרא העתיד, קל מאד לפורר כמה עלים כאלה, ולעשן אותם למוות עד
ששד העצלות מגיח מתוך בקבוק הפלסטיק ומנופף בידו לשלום.
אין מטרה ואין עתיד פשוט בגלל שאנחנו חכמים מידיי, מהר מידיי.
גם שד העצלות מגיע מהר מידיי לאנשים צעירים מידיי, כי החכמה רק
יורדת בגיל בשנים האחרונות. כל דבר שאני יודעת, הדור שמתחתי
כבר יודע לפני ושד העצלות מופיע בפניו הרבה קודם. אין שאיפות
ואין תקוות, זוהי פעולתו הקטלנית ביותר. העלמת התקווה והרגשות
מונעת מכל דבר אחר להתקיים ומגלגלי השיניים לפעול את פעולתם
הרגילה.
על הספה בסלון, מול אותו סרט מכהה חושים ומלבה עצלות, הרגשתי
את דגדוגו של שד העצלות על פני וגופי, הרחתי את נשמתו הקטלנית
לידי. ברגע אחד של ערנות למצב הפתטי שלי, סגרתי את מכשיר
הטלוויזיה והתיישבתי לכתוב. איני יודעת מדוע עשיתי זאת, מצבי
נראה לימינלי לחלוטין והשד התיישב לי על האף וסירב לזוז. זה לא
שהחלטתי לקחת את גורלי בידיים, וזה גם לא הארה או חוסר קבלה של
המצב. פשוט החלטתי לקבע את ההרגשה לדף נייר וירטואלי, כמו
שמצבי מקובע על ידי אותו שד מיסטי, נחבא מן העין.
אז ישבתי מול המחשב ובאותו הרגע, בעודי מתחילה לכתוב, השד
נעלם, נגוז ונמוג. לא לתמיד, זה בטוח. כל עוד יש לי עלים
ירוקים וחסך נרחב של חלומות לעתיד שמסלקים אנרגיות, המצב ההוא
עוד יחזור, אולי אפילו מחר. אבל אותו השד לא יכול להתקיים כאשר
נעשה משהו אקטיבי. ירקתי עליו יריקה גדולה, שירגיש מה זה. עוד
מעט אני אחזור לראות טלוויזיה כי אולי יתחיל סרט חדש ואני אשאף
עוד שאיפה ירוקה אחת, נראה.