"בהתחלה חשבתי אולי פשוט לא לפתוח את המעטפה, אתה יודע? פשוט
להשאיר אותה בתיבה, איפה שהיא שכבה עד שהגעתי, ולעזוב אותה שם.
אבל אז אמרתי לעצמי שאני מתנהג כמו ילד קטן ושאני חייב לפתוח
אותה. זאת הרי מעטפה חומה. מה, אני הולך להסתבך עכשיו עם
הצבא?" ניר שואל את האוויר, כביכול מחכה שמישהו יענה לו על
השאלה הרטורית.
"אז מה עשית?" שואל אלכס, רטורית.
"מה כבר יכולתי לעשות? עליתי לדירה ופתחתי אותה. הנני מתבקש
להתייצב בבסיס בלה בלה בלה לשירות מילואים שיארך לא יותר
מעשרים יום. אני אומר לך, גם באותו רגע, חשבתי להתעלם מהמכתב.
מי יידע אם אני אזרוק אותו לפח?"
"אז זרקת אותו לפח?"
"לא, לא הספקתי לסיים אפילו את המחשבה. חברה שלי נכנסה עם
שקיות מהמכולת וראתה את המעטפה החומה על השולחן. מייד שאלה
אותי עליה."
"ומה ענית לה?"
"את האמת, שזה צו מילואים. מה, אני אתחיל לשחק משחקים עם חברה
שלי?"
"ואמרת לה שאתה לא רוצה ללכת?"
"איפה, לא הספקתי להגיד לה שלום בכלל. מייד אמרה לי שזה לא
נורא ושבתקופה הזאת כולם צריכים לעזור. הייתי בשוק, חשבתי
שלפחות תצטער שזה הורס לנו את הסופשבוע שתכננו באילת."
"אילת זה נחמד. צללתי שם לפני כמה חודשים. איזה דגים יפים."
מוסיף אלכס לשיחה. ניר מסתכל עליו מתחת למשקפי השמש שלו, מרים
גבה.
"אתה צולל? לא חשבתי עליך."
"למדתי בחופשת סמסטר, הלכתי עם כמה חברים. באסה שלא יצא לכם
לרדת לשם. דווקא עכשיו מזג אויר טוב." ניר מסדר על אפו את
משקפי השמש ונשען חזרה בכסא הקש.
"כן, אבל מילא שלא הזכירה את אילת. אתה יודע מה היא כן הזכירה?
את סבא שלה."
"סבא שלה? מה קשור?"
"מסתבר שסבא שלה שמע ברדיו את הפרסומות שקוראות לאזרחים להתנדב
לקו התפר. הבחור הלך והתנדב. אני עומד שם עם מעטפה חומה וצו
למילואים, והיא מספרת לי על סבא שלה ששומר בקו התפר. מה יכולתי
לומר לה? שאני לא רוצה ללכת למילואים? שזה דופק לי את כל
העבודה? הייתי יוצא מה זה אפס, בעיקר אחרי הסיפור על הסבא."
אלכס מחייך ומסדר את הכובע שלו כך שיטיל צל רחב יותר על עיניו.
"אז הלכת, הא?"
"אז הלכתי. ארזתי תיק, לקחתי את המטען של הפלאפון ואת השק-שינה
שלי, והלכתי. מה אתך, אלכס, איך אתה הגעת לפה?"
"שום דבר מעניין. שנה שנייה בטכניון - פיזיקה והנדסת חשמל.
הייתי באמצע לימודים למבחן בגוף קשיח וירדתי למכולת לקנות
שתייה וקצת לחם. כשחזרתי המעטפה הייתה בדואר, כמו אצלך.
התקשרתי לצבא, ניסיתי לדחות את ההתייצבות, כי זה יצא לי בדיוק
על שני מבחנים."
"ודחו לך?"
"מה פתאום דחו לי. דיברה אתי איזו פקידה, בטח בת שמונה-עשרה,
עוד לא חולמת בכלל על אוניברסיטה. לא הבינה מה אני רוצה ממנה
בכלל ורק חזרה על מה שהיה כתוב במכתב. אז הבנתי שאין עם מי
לדבר."
"ומה קורה עם המבחנים שלך?"
אלכס מסתכל על השעון שלו ועונה: "טוב, אחד מהם התחיל לפני חצי
שעה. השני עוד יומיים. אני בטח אגש אליהם במועד ב'. מה אני כבר
אמור לעשות, הא?" הוא מרים את ידיו בהכנעה ומחייך. ניר מחקה את
התנועה ומחייך גם הוא.
שקט רגוע משתרר בין השניים והם מסתכלים על האופק. ניר מסדר את
רצועת הנשק שלו כדי שתלחץ עליו קצת פחות ומוציא בקבוק מים
מהאפוד שזרוק ליד הכסא שלו. הוא לוקח לגימה ארוכה ומעביר את
הבקבוק לאלכס, שלוגם גם הוא. ניר מחזיר את הבקבוק לאפוד ונשען
אחורה בכסא הקש. אתמול הגיעו השניים והחליפו את המילואימניקים
הקודמים. הם מוצבים איפשהו בשומרון, במאחז בשם "חבל נצח". שלוש
בקתות, אנטנה וגנרטור. בבקתה אחת ישנים אלכס וניר, בבקתה
השנייה הם מבשלים ואוכלים את ארוחותיהם, והבקתה השלישית מיועדת
לטכנאי האנטנה שמגיע מדי פעם. לפחות זה מה שהמילואימניקים
הקודמים אמרו להם לפני שהם נסעו. אלכס וניר עוד לא זכו לראות
את אותו טכנאי. ביומיים מאז שהם הגיעו הם לא ראו אף נפש חיה.
המאחז יושב על גבעה גבוהה ממנה ניתן להשקיף על האזור מסביב.
במורד הגבעה נמתח כביש צר שמתפתל בין הגבעות והגאיות הירוקות
עד שבאופק ניתן לראות אותו משתלב בנוף עירוני - מבנים נמוכים,
אפורים. פה ושם מגרדים את העננים מגדלי המואזין של המסגדים,
ובלילה הפנסים הירוקים שלהם מאירים למרחקים. ניר עוד לא התרגל
למואזין והוא עדיין מופתע לשמוע את שירתם בחמש בבוקר. אלכס,
לעומת זאת, נראה כמעט בבית.
"תגיד, אלכס, איך זה שאתה נראה כאילו כל החיים שלך גרת ליד
מסגדים? ברוסיה היו הרבה מסגדים?"
אלכס מעקם את פניו ועונה: "לא יודע בקשר לרוסיה. באוקראינה,
לפחות, לא היו מסגדים. אבל כשעליתי התגייסתי מיד, והציבו אותי
ליד אום אל-פחם, וככה התרגלתי למסגדים."
"כשעלית? אבל כמעט ואין לך מבטא. איך למדת עברית כל כך מהר?"
אלכס מושך בכתפיו. "מה ציפית? שאני לדבר כמו פרוסקי? לא נראה
לי."
ניר מרגיש נבוך ומתנצל. אלכס מסמן לו שיעזוב, הוא רגיל לזה.
השקט שוב חוזר לנוח ביניהם, וכל אחד מהם מסתכל על האופק. ברקע
המואזינים מתחילים להשמיע שוב את הדרשות המוקלטות שלהם וחלל
האוויר נמלא בערבית. ניר מנסה להבדיל בין המלים, אבל הדרשות
מגיעות ממספר מגדלים והן מתאבכות אחת בשנייה, כך שמתקבל רעש
רקע של ערבית חסרת מילים.
על הכביש הצר עוברות מכוניות עם לוחיות רישוי ירוקות, מפנות
מדי פעם את דרכן לג'יפ צבאי או שיירת משאיות חומות. ניר מדמיין
את החיילים שיושבים באותן משאיות. הם בטח מתים כבר לעשות
מילואים, הוא חושב. בשבילם זה כל כך רחוק.

בערב מגיע הטכנאי. הוא לבוש במכנסיים קצרות וחולצה לבנה, על
ראשו כיפה רחבה בצבע שחור ועליה סרוג בירוק בהיר סמלו של
הנח"ל. אלכס וניר קמים מכיסאות הקש עליהם ישבו כל היום ומברכים
אותו לשלום. הוא מחנה את הטנדר הכחול שלו ליד אחת הבקתות וצועד
בצעדים קלים לעבר הגנרטור והאנטנה. לאחר כשעה של התעסקות לא
ברורה עם האנטנה הוא חוזר אל הטנדר ופותח את דלת הנהג. אלכס
וניר, שעמדו בצד כל הזמן הזה והסתכלו עליו בעניין, ממהרים
עכשיו לעברו ומפצירים בו להישאר, לפחות לארוחת ערב. הטכנאי
מעביר את ידו על זקנו החום, מחייך, וסוגר מאחוריו את דלת
הטנדר.
ארוחת הערב פשוטה - סלט ירקות, חביתה, מעדני חלב ולחם. השלושה
יושבים מסביב לשולחן הקטן על כסאות פלסטיק לבנים, אוכלים מכלים
צה"ליים, שותים מיץ פטל. על הקיר שעונים כלי הנשק שלהם, ה-M16
הארוכים של המילואימניקים והעוזון של הטכנאי, שנראה קטן וחיוור
ליד הקנים השחורים והארוכים של ה-M16. אלכס, שרק השתחרר לפני
שנתיים, מסתכל בקנאה על האוזון. הטכנאי תופס את מבטו וצוחק,
מבטיח לו שבפעם הבאה שהוא יעבור דרך המאחז הוא יביא גם לו אחד.
אלכס וניר משתאים, נזכרים איך כשהם היו בשירות צחקו עליהם כשהם
ביקשו להחליף את נשקם הארוך והמגושם בדגם יותר קליל. הטכנאי
רואה את הבעות פניהם המשתאות וצחוקו מעמיק. אל תדאגו, הוא
מבטיח להם, יש לנו מספיק נשקים כאלה. אנחנו לא צה"ל. אלכס וניר
מחליפים מבטים ביניהם וחוזרים לאכול. הטכנאי שואל אותם
לשמותיהם, אך כשהוא שומע את שמו של אלכס מתקדרות פניו ושאר
הארוחה עוברת בשתיקה כבדה. כשנשאר רק לפנות את הכלים מרגישים
כל השלושה הקלה. הטכנאי מודה להם על הארוחה וממהר לעבר הטנדר
שלו. אלכס וניר מסתכלים על אורם האדום של פנסיו האחוריים
מתרחקים במורד הגבעה עד שהוא נעלם, ועצביהם משתחררים.
ניר פונה לבקתת השינה ומשאיר את אלכס להעביר את משמרת הלילה
הראשונה לבדו. בחצות הם מתחלפים וניר זוכה לקדם את השמש יחד עם
המואזינים של העיר הרחוקה.

ניר מורח שוקולד בתוך שתי פיתות ומעביר את עיניו על העיתון
שזרוק על השולחן. אותן החדשות מלפני שלושה ימים, עת הובא
העיתון, מסתכלות עליו חזרה. ניר קורא שוב את תחזית מזג האוויר
ויוצא החוצה, נוגס בפיתה. אלכס עומד ליד האנטנה ומסתכל עליה
מקרוב, ידיו על מותניו. הוא מרים את ראשו ומעביר את עיניו לכל
אורכה, משתהה על הפנס הקטן שמוצב בקצה. הוא אוחז במוט האנטנה
הארוך, הצבוע לסירוגין בלבן וכתום, ומנסה לטלטל אותו. נראה
שהאנטנה נעוצה היטב באדמה והיא איננה נכנעת לידיו של אלכס.
כשהוא רואה את ניר הוא עוזב את האנטנה, מנגב את ידיו על מכנסי
מדיו הבלויים ומחייך לעברו. ניר מתקרב באיטיות ומוסר לאלכס את
אחת הפיתות. אלכס מודה לו והשניים מתיישבים שוב על כסאות הקש
ליד האנטנה. הם אוכלים בשקט, מסתכלים על המכוניות הנעות מרחוק
על הכביש. ניר מסתכל על העיר, ורואה שני מסוקים חגים מעליה.
הוא ואלכס עוקבים בעיניהם אחרי המסוקים עד שהם מסתובבים
ונעלמים בדרכם לתוך ישראל. ניר מסתובב בכסא ופונה לאלכס.
"תגיד, לא מפריע לך כל הקטע הזה?"
"מה, המילואים? בטח שמפריע לי. אתה יודע איזה בעיות יעשו לי עם
המועדי ב'?
"לא, לא לזה התכוונתי. לא מפריע לך שאנחנו פה?"
"מה זה משנה? או פה או באיזה חור אחר. לפחות פה יש נוף נחמד
ואף אחד לא עושה לנו בעיות. זה אפילו נחמד לשבת ככה בשמש כל
היום ולא לעשות כלום."
ניר משתתק לרגע, מסתכל על אלכס בהשתאות. "אתה בכוונה משחק אותה
מטומטם? לא מפריע לך שאנחנו במאחז, שומרים על אנטנה באמצע שום
מקום? לא מפריע לך שאתה תקוע פה במקום ללמוד או לעשות משהו
יותר חשוב?"
"עזוב אותך מהשטויות האלה. זה לא כאילו שאני החלטתי לשמור פה,
נכון? הממשלה החליטה, אז אני פה. זה עדיף על לשבת בכלא, אתה לא
חושב?"
"כן, בטח שזה עדיף על כלא. אבל אתה מסכים עם זה? אתה מסכים
איתם?"
"איתם המתנחלים, אתה מתכוון? אני לא באמת חושב על זה. אני חושב
על איך עוד שבועיים אני חוזר הביתה וצריך להתחיל להתווכח עם
מזכירות החוג. זה מה שאני חושב."
"טוב, תעזוב." ניר מתייאש וחוזר להסתכל על הכביש. למטה נעצרו
שני ג'יפים חומים וחיילים לבושים קסדות רוכנים מאחורי הדלתות
הפתוחות של הג'יפים, מכוונים את נשקם לכיוון העיר. אחד החיילים
עומד זקוף ומסמן בידו למכוניות לעצור. ממושבו בכסא הקש על פסגת
הגבעה נראים החיילים ונהגי המכוניות כמו נמלים שנתקעו באבן
באמצע דרכן, מנסות למצוא דרך לעקוף אותה. אלכס מוריד את משקפי
השמש שלו וממצמץ באור השמש. בעוד עיניו נעוצות בנמלים על הכביש
הוא מתחיל לדבר.
"אגב, אמרתי לך שאני לומד הנדסת חשמל, נכון?"
ניר מפנה אל אלכס את עיניו, המוסתרות מאחורי העדשות השחורות,
ומהנהן.
"אז הסתכלתי על האנטנה הנחמדה שלנו." עיניו של אלכס נשארות
נעוצות באותה נקודה על הכביש.
"כן?" למטה אחד הנהגים מסרב לצאת מרכבו ושני חיילים מתקדמים
לעבר מכוניתו, אצבעותיהם על בית ההדק.
"חשבתי לבדוק בדיוק איזו אנטנה זו, אולי לנסות לחשב את הטווח
שלה, דברים כאלה. סתם, כי משעמם." נהג הרכב לופת את ההגה
בחזקה, עיניו ממוקדות על השמשה. הוא מסרב להיענות להפצרות
החיילים.
"כן, ראיתי אותך משחק איתה. מה היה כל הקטע של הטלטול?"
החיילים נעצרים עכשיו במרחק קצר מהרכב והם צועקים לנהג לצאת
כשידיו על ראשו. אך הוא עדיין יושב במקומו, לופת את ההגה.
"זה היה סתם." אלכס מחייך, אך עיניו נשארות ממוקדות במכוניות,
"הקטע הוא שהאנטנה לא באמת משדרת." אחד החיילים פותח את הדלת
הקרובה לנהג, בעוד חברו ממשיך לכוון את נשקו על הנהג. אגלי
זיעה נוטפים ממצחו של הנהג, אך ידיו נשארות מאובנות על ההגה
השחור.
"מה זאת אומרת לא משדרת? איך החלטת שהיא לא משדרת?" למשך מספר
שניות החיילים והרכבים סביבם קופאים, מחכים להוראות הקצין.
"היא לא משדרת. היא לא מחוברת בכלל לגנרטור. בדקתי את
החיבורים. הדבר היחיד שמחובר לגנרטור זה המקרר בבקתה השנייה.
האנטנה עצמה לא מחוברת לכלום. זה סתם מוט שתקוע באדמה." הקצין
מסמן משהו בידיו והחייל הקרוב לנהג רוכן פנימה וגורר את הנהג
המאובן מחוץ לרכבו. החייל השני רץ לצד חברו וביחד הם מצמידים
את הנהג למכונית וקושרים את ידיו מאחורי גבו בעזרת אזיקון לבן.

אלכס וניר מסתובבים במקומם ומסתכלים שניות מספר על האנטנה
הכתומה-לבנה ואחר כך חוזרים להסתכל על נהג המכונית שמובל על
ידי החיילים לעבר אחד הג'יפים החומים, עיניו מכוסות בפלנלית.
אלכס מרכיב שוב את משקפי השמש השחורות שלו ומוציא בקבוק מים
מהאפוד הזרוק ליד הכיסא שלו. הוא לוקח לגימה ומעביר את הבקבוק
לניר.

ב-13.03.03 נהרגו יהודה בן-יוסף וסג"מ יואב דורון מאש צה"ל,
לאחר שזוהו בשוגג כמחבלים. הם אבטחו באותו זמן מאחז לא חוקי
סמוך להתנחלות פני-חבר באזור חברון. המאחז נבנה סביב אנטנה
שהוקמה על גבעה סמוך להתנחלות. בעקבות תחקיר האירוע שנערך
בצה"ל התגלה שהאנטנה הייתה אנטנת-דמה ומעולם לא פעלה (א"ג).