היא היתה בת 66,קשישה, דווקא לא מהממורמרות האלה שתמיד צועקות
על אנשים כי הם מעוצבנות על כך שהן זקנות, היא היתה מהנחמדות.
מאז שבעלה אפריים מת בפתאומיות מסרטן הריאות, בלי שום התראה
מוקדמת, היא ישבה ימים על ימים וחודשים על חודשים בבית, לבד,
עם ערוץ הקניות. היא נהגה לקנות הרבה חפצים שלא נחוצים לה
בכלל, אבל היא אהבה חפצים, גם כשהם לא היו נחוצים. כנראה שהיא
קיבלה את האהבה הזאת לחפצים-לא-נחוצים מאפריים (ז"ל). אולי זה
נשמע לכם מוזר שאפריים אהב חפצים-לא-נחוצים, אבל זה עוד כלום!

התחביב העיקרי שלו (שהתחיל מזה שבכל פעם שהיה הולך לטייל
ברחובות ת"א היה מוצא חפצים של אנשים -בעיקר ארנקים,שנאבדו),
הוא למצוא חפצים שנאבדו לאנשים, ללכת עד לבית שלהם ולהביא להם
אותם. אף אחד לא הבין את הקטע של אפריים. אולי זה היה משיעמום,
אולי טוב לב, אולי זה איכשהו מתקשר לאהבה לחפצים, אולי הרבה
דברים.

הקשישה החליטה לקחת את עצמה בידיים הרועדות שלה, הרי לא נותרו
לה עוד יותר מדי שנים, אז למה לבזבז את אלה שכן נותרו-ימים על
ימים, חודשים על חודשים בבית לבד עם ערוץ הקניות בקנייה של...
נו, אתם יודעים את ההמשך.

אז היא החליטה להמשיך את התחביב המוזר שהיה לאפריים, גם כי היא
אהבה אותו וגם... כי מה יעשו כל האנשים שנאבדו להם חפצים,
בעיקר ארנקים, ברחובות ת"א? יום יום היתה יוצאת עליזה וקופצנית
מביתה שברחוב אלנבי 6 (קומה שלישית דירה 5), עם שק גדול מספיק
כדי להכיל את כל החפצים(בעיקר ארנקים) של האנשים. היא מצאה
כובעים, צעיפים, חיתולים, חתולים, ידיות, שקיות, מפיות, פחיות
ו... בעיקר ארנקים.

היו לה שיטות מוזרות למצוא את בעלי החפצים: לתלות שלטי ענק על
גורדי שחקים, לצלצל לכל איש ואיש שחשבה שהחפץ שייך לו, ואיכשהו
היא תמיד מצאה את בעל החפץ. זה היה כישרון שהיה רק לה, היא
היתה יותר טובה בזה מאפריים אפילו. האנשים תמיד רצו לתת לה
משהו בתמורה, איזה משהו צנוע כמו שוקולד, מרק אפונה או סתם
איזה חפץ במתנה. אבל היא לא הסכימה, היא התעקשה, היא רק אמרה
בבקשה ומיד רצה לבעל חפץ אחר שמחכה לה.

טוב, הסוף קצת עצוב. אחרי הרבה חודשים שהרחובות היו מפוצצים
בפחיות, מפיות, צעיפים, ובעיקר... ארנקים, האנשים בעיר התחילו
לחשוד. הם לא הבינו  לאן נעלמה הקשישה טובת הלב. בסוף, איזה
שמואל אחד שעוד זוכר את הקשישה מהפעם ההיא שהחזירה לו ארנק עם
שטר של מאה שקל, מצא  אותה בביתה, בלי נשמה, עם ערימה של חפצים
עליה, אבל לא סתם ערימה, וואחד ערימה! היא נסחפה המסכנה. טוב
היא כבר היתה זקנה ולא היה לה כוח עוד.

אבל היא תמשיך שם למעלה, בגן עדן, עם אפריים.
-סיפור בלי פואנטה.
סתם רעיון  מוזר שעלה לי בראש .