היא כאן.

אני מנסה למצוא דרכים להתחמק ממנה, אבל היא מוצאת אותי היכן
שלא אהיה.

בעיקר היא מוצאת אותי לפני השינה, כשכבר אין לי מה לעשות חוץ
מלחשוב לעצמי. ואני לא זהיר כשאני חושב לעצמי, היא יודעת איך
להתגנב פנימה בלי שאשים לב ולפתע פתאום, היא כאן.

היא לא מופיעה בצורות שונות, תמיד באותה צורה, מכירה אותי
מספיק טוב כדי לדעת שלא אזהה אותה כשהיא תגיע אלא רק אחרי שהיא
כבר תהיה פה. ועכשיו?
היא כאן.

ואני מנסה להרחיק אותה בכל דרך אפשרית. התחלתי בלהיות עם
אנשים, כמה שאפשר, אולי אז היא לא תצליח למצוא אותי בין כל
ההמולה. אבל זו, זו מכירה אותי, יודעת להבחין ביני לבין שאר
העולם, מצליחה להבדיל בין כל האנשים האחרים לביני, וברגע אחד
של חוסר תשומת לב,
היא כאן.

ניסיתי להיות עסוק, עסוק עד שלא יישאר לי זמן בשבילה. אבל
איכשהו, גם על הזמן העסוק שלי היא הצליחה להשתלט. לא ממש
מעניין אותה שיש לי דברים לעשות, שיש דברים יותר חשובים ממנה,
היא רוצה להצהיר הצהרה והיא:
היא כאן.

אז פניתי לרשויות, להוציא צו הרחקה. השוטר הסתכל עליי בכובד
ראש ושאל: "אז תגיד לי רגע, למי בדיוק אתה רוצה שנוציא צו
הרחקה?" "לבדידות" עניתי. "לך הביתה, ילד, לכולנו יש אחת כזאת,
תתרגל". אז הלכתי, והיא?
היא כאן.

היא לא עוזבת, לא נעלמת.

היא כאן.