"אני שונא ישראלים" אמר אודי לגברי בעת שישבו על כוס קפה
במסעדה הקטנה בצומת גן העדן-גיהנום.

"אתה יודע, זה לא חכם במיוחד לומר דבר כזה למלאך שמחליט לקבל
אותך לגן העדן" אמר גברי "אתה בסה"כ מדבר על העם הנבחר, עם
שאני חלק ממנו. נכון, ישראלי ויהודי זה לא בדיוק אותו דבר, אבל
זה מספיק קרוב בשביל שההוא שם למעלה יסתכל על הישראלים בצורה
שונה מאחרים"

אודי נע בכסאו באי-נוחות "לאאאאא, אתה לא הבנת אותי בכלל אח
שלי, אני לא מדבר על היהודים. אני מת על היהודים, עם סגולה
אנחנו. אני לא סובל את הישראלים, את התרבות הישראלית, את
הוולגריות, הרעש, הקומבינות, האלימות ובעיקר, אבל בעיקר
הנהיגה"

להבות יצאו עכשיו מעיניו של גברי, הוא הביט באודי במבט שהיה
גורם לפנתר הכי גדול לברוח כגור חתולים. קולו, לעומת זאת, היה
שליו בצורה מאיימת "תסביר את עצמך". גברי התקרב לאודי עד שהיה
צמוד אל פניו "אבל בזהירות. תאמין לי, אני, זה המלאך האחרון
שכדאי לך להרגיז"

אודי בלע רוק בשקט.

"צ'מע, אני אספר לך על היום האחרון שלי בחיים ותגיד לי אתה מה
אתה חושב"

גברי רק הנהן, בלי להסיר את עיניו מאודי.

"הכל התחיל ב- 09:35 בבוקר. הלכתי לבנק להפקיד את המזומנים שלי
מהשיעורים הפרטיים. 'תה מבין, אני לוקח מזומן כדי שמס הכנסה לא
יעלו עלי, הבני זונות האלה, רוצים את כל הכסף שלנו! לא מספיק
כל הכסף שאנחנו משלמים לממשלה המזדיינת הזאת, אנחנו גם לא
יכולים לעבוד ביותר מעבודה אחת בלי שיקחו לנו כמעט הכל?! למה
מי מת?! בדיוק בגלל זה אנחנו מתחברים לכבלים של השכנים..."

"תמשיך בסיפור בבקשה" אמר גברי בשקט, עדיין לא מוריד את עיניו
מאודי.

"בכל מקרה, אתה מכיר את התורים האלה בבנק" המשיך אודי "תמיד יש
את הזקנה הזאת שמחליטה בדיוק באמצע התור להתחיל לספור את הכסף
שלה ותמיד זה שטרות של 20. אז אני תמיד עוקף אותה, ולה אף פעם
לא אכפת, כי מה זה משנה לה? יש לה זמן, היא לא עושה כלום כל
היום חוץ מזה. בכל מקרה, פתאום איזה פוסטמה אחת מתחילה לצעוק
עליי כמו איזה בהמה, צועקת עליי על זה שעקפתי את האשה הזקנה,
והיא בכלל לא קשורה אליה, סתם איזה אחת שעומדת בתור לכרטיסי
אשראי"

"כן" הגיב גברי לסיפור, בפעם הראשונה מאז תחילתו "אבל זו לא
סיבה לשנוא ישראלים"

"אתה לא מבין" המשיך אודי "אני כמעט הורדתי לה איזה פצצה
לפנים, מרוב הצעקות שהיא הוציאה שם. הוולגריות הזאת שלה,
הצעקות האלה, זה בדיוק הישראלי הטיפוסי. בקיצור, כמעט הכנסתי
לה פצצה לפנים אבל מישהו אחר כבר הקדים אותי. משם יצאנו לחתונה
של הבוס שלי, הדביל הזה, אין לי מושג איך הוא מחזיק חברה. אבא
שלו הכניס אותו לחברה, אתה יודע, הוא לא מסוגל לעשות כלום לבד.
בכל מקרה, בזמן שאני נוהג לי בשקט פתאום איזה אחד מנסה להכנס
לי לנתיב"

"בסדר" גברי התחיל כבר להתרגז "אבל זה שמישהו מנסה להכנס לך
לנתיב זו בטח לא סיבה לשנוא את כל הישראלים"

"פחחחח, נראה לך באמת שאני אתן לאיזה פושטק ששנה על הכביש
לחתוך אותי? לחצתי על הגז עד הסוף ועברתי אותו. בסוף הסתובבתי
אחורה להוציא לו אצבע ואז מצאתי את עצמי כאן"

"הבנתי" לגברי כבר נמאסה השיחה "ואיפה אשתך והילדים, הבנתי שהם
היו אתך במכונית"

"איך איתי במכונית תגיד לי? איך איתי במכונית אם אני לא נשוי?
חשבתי אתם מסודרים פה"

"רגע, אתה לא יהודה חלפון?" שאל גברי בתמהון

"לא, אני אודי יצחקי"

"אז איפה יהודה, זה היה התור שלו"

"מ'זתומרת? עקפתי אותו. למה מה? שאני אחכה כאן שעה, מה אני
פראייר?"

"טוב, הבנתי" גברי קם ממקומו והסתכל על אודי במבט חודר מלא
להבות כחולות "אתה הולך לגיהנום, קח מנאווה טופס 147 בכניסה,
תמלא אותו ותכנס"

אודי לחץ את ידו של גברי, כאילו לא שמע את מה שגברי אמר ויצא
מהדלת. אודי נשען על אחורי המסעדה, הוציא סיגריה מהכיס ועישן
אותה עד הסוף. בסוף, זרק את הסיגריה על הרצפה, הוציא פלאפון
מהכיס השני, לחץ על כמה כפתורים וקירב אותו לאוזנו.

"אלוהים" אמר אודי "אח שלי, מה קורה גבר? זה אודי, זוכר?
מהמילואים?"