[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוזה הייתה כל מה שהייתי צריך. חיינו ביחד, יד ביד, במשך שנים
רבות. כל דבר שרציתי לומר היא מיד ידעה איך להוציא זאת כך
שאחרים יבינו. "תמיד אהיה שם לצדך" היא אמרה, ואכן, יום יום
בדקתי והיא הייתה שם, תומכת, עוזרת ומבינה.

אך יום אחד, בשלהי חורף 2001, הפסקתי לבדוק כל יום. צבא הגיע,
הפסקתי להתייחס אליה, הפסקתי לדבר איתה כל יום ולבקש את עזרתה.
היו לי דברים אחרים לעשות, הצבא תפס חלק נכבד מחיי והיא נדחקה
הצידה. הייתי מדי פעם מדבר איתה, מבקש את עזרתה, אבל היא כבר
נפגעה, כבר היה מאוחר מדי. בפעמים שהיא כן הייתה מדברת איתי,
היא הייתה מדוכאת קצת, העצות שלה לא היו טובות כ"כ כמו שהיו
בעבר. אנשים לא הבינו מה רציתי, ולא הצלחתי להסביר את עצמי.
נתקעתי.

ואז יום אחד, היא פשוט נעלמה.

חיפשתי אותה בכל מקום, בבית, בחדר האינטימי שלי, היא לא הייתה.
חיפשתי בסל הכביסה, אולי היא החליטה להתחבא שם לזמן מה, אך כל
מה שמצאתי היו גרביים. די מסריחות האמת. לאט לאט התחלתי לחפש
בתוך המקרר, בתוך עוגת הגלידה שאמא הכינה, בתוך השוקולד שאבא
בדיוק קנה ואפילו בתוך היוגורט הדיאטטי של אמא. כלום. רק עליתי
קצת במשקל.

חשבתי שאולי בעצם מישהו חטף אותה. דיברתי עם אנשים, ניסיתי
לראות אם אולי היא אצלהם, אפילו אם לא יודו בזה, מהשיחות איתם
הייתי מצליח לגלות. אבל לא, היא לא הייתה אצל אף אחד. נכון,
היו כאלה עם מוזות משלהם, אבל המוזה שלי הייתה שלי ושלי בלבד,
לאף אחד לא הייתה אחת בדיוק כמוה.

ואז חשבתי שאולי היא בעצם עדיין אצלי, מעולם לא ברחה, רק הלכה
לישון לתקופה מאוד ארוכה.

שוטטתי בנבכי מחשבותיי, טיילתי על קליפת המוח, בין האונות.
אפילו טיפסתי על גזע המוח. קראתי לה ממעמקי נשמתי. בזמן שקולי
הידהד בין המעי הגס לדק ראיתי אותה. התהפכה לה בשנתה, המתוקה,
ממש בתוך הלב, בחדר השמאלי.

ניסיתי להעיר אותה. בהתחלה בעדינות, קראתי לה בתוך אוזנה:
"מוזה, זה אני, שבתי אלייך, קומי", היא השיבה לי בנחירה קלה.
פצחתי בטלטולים עזים ובצעקות רמות "מוזה! אני צריך אותך!",
היחיד שענה לי היה ההד של עצמי מהדהד מהכבד.

לפתע, לחש לי התוספתן: "היא לא תתעורר, עבדה קשה מדי המסכנה".
תהיתי, האם כמו באגדות, כל מה שהיא צריכה זו נשיקה קטנה?
התכופפתי אט אט ונשקתי על שפתייה. היא, בתגובה, מתוך רפלקס,
הנחיתה את ידה הענוגה על לחיי במהירות שאינה משתמעת לשתי
פנים.

"מה אני צריך לעשות כדי להעירה?" שאלתי את התוספתן בלחישה.
"אתה? כלום, אינך יכול לעשות דבר".
"אז היא תישן לעד?" שאלתי, ודמעות בעיניי.
"לא" ענה התוספתן בפשטות.
"אז אימתי?"
"מוזה הייתה בודדה, קשה לחיות לבד בתוך לבך, אתה ריק מתוכן"
"אז אם ליבי יתמלא מחדש, תנשוב רוח מרעננת ומוזה תתעורר?"
"לא. היא תתעורר. רק אם קליע יעבור בלבך תנשוב רוח מרעננת
דרכו"
"נקודה טובה" אמרתי, וחזרתי לחיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בדיחות שואה?
הצחקתם אותי!


זוזו לסטרי,
בלשנאצי וחובב
משחקי מילים


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/04 16:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איציק יאצק שפיציק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה