אפילו מחשבותיו של הזבוב הניצב על הקיר הלבן
צונחות כנוצות לרצפת החדר
באוויר החם והמהביל
של שעת צהרים משמימה זו.
הזבוב מופתע.
מעולם לא אירע לו דבר שכזה.
מחשבותיו, ממילא קלילות הן, חד הברתיות - לעוף? לאכול? לנחות!
ועד היום הרי שנלוו אליו גם ברגעי התעופה,
ולא עזבוהו אפילו כשעמד הפוך, על התקרה.
והנה, עכשיו, פתאום,
שתי מחשבות,
פשוט צנחו.
האירוע גרם לו לזעזוע עמוק כל כך, שמחשבה גדולה, פילוסופית,
החלה צומחת במוחו הקטנטן, מחשבה של ממש, כבדה, מורכבת, והוא
החל לחוש כיצד היא מושכת אותו מטה, במשקלה.
במהירות, נאחז בחוזקה בקיר וניסה להסיח דעתו, לשכוח, העסיק את
עצמו בניקוי הכנפיים, הריסים.
המחשבה חלפה.
לו היה יכול להוציא אנחת רווחה, היה עושה זאת.
שתי המחשבות הראשונות, שעוררו את כל המהומה, הגיעו לרצפה,
והתאדו מייד עם נחיתתן.
כשהגיע האד אליו, לא זיהה אותן, חשב שזהו משב רוח קליל:
ניצל את ההזדמנות, ועף משם.