כבר חצי שנה. חצי שנה שאת שרועה על המיטה בחדר שלך שעות על גבי
שעות ולא עושה כלום חוץ מלחשוב עליו. את לא מצליחה ללמוד,
לישון, לנהל שיחה או להבין משפט שמכיל יותר משתי מילים. את
שומעת לו ריד ובוכה, שומעת מריאן פיית'פול ובוכה, שומעת את
פטפוטי הבוקר של הציפורים, את הקללות של השכנה ששוב רבה עם
בעלה, את חריקות הבלמים של 45 ו-57 מהתחנה מתחת, את אחותך
והחבר שלה. את לא מפסיקה לבכות.

מסתכלת במכתבים שהוא כתב לך. מתעכבת על השגיאות שפעם היו
מוציאות אותך מדעתך, ועכשיו היית מוכנה למשכן  הכל בשביל שגיאה
אחת קטנה ממנו. חוזרת על כל מילה 10 פעמים, כמו מנטרה. מציצה
בתאריך והלב נחמץ.
נזכרת איך ירדת עליו אז כשהביא לך פרחים. איך התפוצצת מצחוק
ואמרת שאתם לא בפאקינג סרט של יו גרנט ומג ראיין ושיתבגר.
הדמעות שוב מבצבצות.
משווה את התמימות והמתיקות עד כדי בחילה של המכתבים לטון
המרוחק והמהורהר שלו כשאמר לך שזה כבר מזמן לא זה.
מחזירה את המכתבים למקום. רוצה לישון. מתהפכת לכאן ולכאן, מנסה
על הצד, על הבטן, הכרית מעל הראש, עם יוסי סיאס, בלי יוסי
סיאס, לשתות חלב חם, כלום לא עוזר. מתייאשת ולוקחת זייבן.

הנשמות הטובות סביבך דואגות להזכיר לך שהוא כל הזמן איתה, שהם
מאושרים, שהם ברקיע השביעי, שהם נמצאים באופוריה מושלמת. אחר
כך שואלים אם הכל בסדר איתך. את שואלת למה שלא יהיה. הם
מתבוננים ברחמים, זורקים משהו כמו "יהיה טוב" או "אלוהים רואה
הכל" והולכים.

החברות שלך אומרות לך שתקחי את עצמך בידיים. את נראית זוועה.
הוא בכלל לא שווה את כל זה. הוא כבר מזמן המשיך הלאה (שתהיי
בעניינים) ואת עוד תקועה בשלך. לא, הוא לא שאל עלייך כלום, וגם
לא מסר לך ד"ש חם. הוא לא אמר שהוא מתגעגע, לא התעניין איך את
מסתדרת עכשיו, ואם טוב לך או רע לך. למעשה הוא נמנע מלהזכיר
אותך. לגמרי. הוא מזמן המשיך הלאה. תתעוררי.

את מסתכלת בראי ולא מזהה את הדמות שמולך. עלית במשקל, המכנסיים
נסגרים עלייך בקושי, החולצה שלך מלאה כתמים, השיער שלך ידע
ימים טובים יותר, את חיוורת, את תשושה, את נראית כמו חיקוי
דהוי ועלוב של מי שהיית פעם. אפשר בכלל לאהוב דבר כזה?

אז את מתחילה דיאטה, מבקשת מההורים שלך להזמין מערוץ הקניות
אופני כושר ביתיים. הם מוכנים להכל - רק שתצאי מזה. את נרשמת
לעיצוב-מדרגה, אירובי דאנס, ובטן ישבן ירכיים. את הולכת לספר
שיוריד את המפוצלים ויעשה לך גוונים, משהו סוף, וקונה מסיכה של
אליזבת ארדן ב-400 שקלים, כי יועצת יופי בסופרפארם אמרה שזה
יעשה לפנים שלך רק טוב. את נרשמת לעמותה לנזקקים, וסוחבת
קרטונים עם מוצרים בסיסיים סוג ז' כדי להרגיש שאת תורמת מעצמך
משהו חיובי לקהילה. את קונה בגדים חדשים וצמודים. את יוצאת עם
חברות שלך להאנגר, ללילינבלום ולטי אל וי. את שותה קצת. מישהו
מבקש את הטלפון שלך ואת רושמת לו. את עושה הכל בדיוק לפי הספר.
את נושמת לרווחה. את מתחילה לחזור למסלול.

יום אחד את פוגשת אותו. בדיוק חזרת מאימון מוצלח. שרפת לפחות
600 על המכשיר והמדריך אמר שחבל שהוא נולד כמה שנים קודם, ואיך
זה שלאחת כמוך אין לך חבר.
כבר מרחוק את מזהה אותו. הגוף הארוך והרזה, וההליכה המהירה
והגמלונית. הוא עם הראש ברצפה, כמו תמיד. הוא לא רואה אותך. את
חושבת על לעבור את הכביש, לחזור למקום שממנו באת, להיכנס לחצר
של הבית ליד. את לא יודעת אם את יכולה להתמודד עם זה עכשיו.
הרגליים שלך ממשיכות ללכת כמו מעצמן, הוא ממשיך ללכת לאותו
כיוון, מרים קצת את הראש והמבט שלו נתקע עלייך.

אתם מפטירים היי קצר, מתנשקים על הלחי ובוחנים אחד את השניה.
הוא אומר לך שאת נראית טוב. שואל מה שלומך, ומה חדש, ולמה את
לא בקשר. הוא מספר לך משהו על גיבוש, נסיעה לחו"ל או להקה. את
שומעת אבל לא מבינה אף מילה. הוא השתנה. הקול שלו הפך למנגינה
קצת צורמת. המבט שלו לא אומר לך כלום. הוא כבר לא שלך.

הוא סיים לספר לך את מה שלא עניין אותך ממילא. את מסתכלת עליו
בציפיה חסרת היגיון. את רוצה לצרוח לו שיחזור לעצמו, את רוצה
שהזרועות הארוכות והלא פרופורציונליות האלו יעטפו את כולך, את
רוצה להרגיש את השפתיים הדקיקות האלו על שלך, ושיגיד לך אני
מצטער, אני מתגעגע, עשיתי טעות. אני אוהב אותך נורא. שיהיה
קיטש. שיהיה דביק. שיהיה משהו.

אתם ממשיכים לשתוק. הוא בועט איזו אבן קטנה לכביש, ואת מחפשת
מה לעשות עם הידיים. את מבינה ששום דבר לא יקרה כאן. את זורקת
שאת ממהרת, שיש לך מחר מבחן  ושעוד לא התחלת ללמוד.
את רצה.

לילה.
השכנים רבים, האוטובוסים משמיעים את החרחורים האחרונים להיום,
ואחותך גמרה כבר 3 פעמים. את שוכבת במיטה שלך ובוכה. את מרטיבה
את הכרית. את מוציאה הכל החוצה. את מקנחת את החננה עם החולצה
החדשה שקנית לפני יומיים.
את קמה להקיא. את שוטפת פנים. את לוקחת את הזייבן האחרון שנשאר
בחבילה וסוגרת את המוזיקה. שניה לפני שאת נרדמת, את אומרת
לעצמך שתהיי בסדר. באמת.

סורי שיצא קצת כמו בלוג שרשמה אחת הכוסיות של ציפי ברנד,
נשאבתי לאומללות :0