יום גשום שחור וקר
כשנרדמתי על הכר
ועצמתי את עניי היא לפתע הופיעה.
לפתע הגשם דעך ופסק לו
השחור שמלא את חלל הלב דהה בו
והקור נמוג הוא לו והחום מילא את ליבו.
בעודו מוטל על הרצפה מונח שוכב וקרה האדמה.
ניצנץ לו אור בהיר ועז
האור גדל והוא לא זז.
האור המשיך לגדול ולמלא את החלל
השחור נסוג והוא הביט אל הגורל.
מתוך האור הופיע דמות בקווי מיתאר מטושטשים
היא זרחה כמו כוכב שמאיר את הדרכים.
האור גדל והשתלט, את החושך הוא צימק, זרח, האיר הדליק הכל
ומליבו נסוג השאול.
היא פסעה לה לאיטה, לאט לאט היא התקרבה
ובעודה היא מאירה, היא ניגשה והסתכלה.
הושיטה יד והוא נדהם, הפסיק לנשום אבל לא נרדם.
היא חייכה, מיקדה מבט וראשה הורכן לאט.
זה רק חלום זה לא דבר ומבפנים הלב נזהר
היא מרוממת מקסימה וסוחפת את יופייה
במעגל של זיכרון שחורק לו בגרון.

העיז הוא להביט לה בעיניים
היא התיישבה על הברכיים
והסתכלה לו בעניים.
מבט נקי, לבן ורך
והוא מוטל ומלוכלך.
היא חייכה ושוב קרנה ואת ידה הושיטה
הוא כולו רועד חושש הרים ידו ולא הגיע.
לפתע חש מרגש מוזר, מין חום חזק ולא מוסבר
ליבו דמם, נשמתו הזיעה
ואת תחושת ידה הטמיעה.
והעיז הוא שוב, נכון, להביט אל המרום
ומעליו היא זרחה, חייכה, ישבה והסתכלה
אל תוך ליבו וראתה
את דמותה הענוגה
וצחקה לה לאיטה
בקול קסום של נסיכה.
היא בליבו. הוא לידה.

ואז הוא התעורר, נבהל
והביט אל החלל
שמילא את חדרו ואת ליבו אל תוך תוכו.
כי הבין הוא בעצמו שזה חלום ולא דבר
ובחוץ עדיין קר, גשום מקפיא ומאוחר.
והטיפות זולגות אט אט מעיניו על השמיכה
ומהגג על הרצפה.
בחוץ כבר בוקר, יש כבר טל.
והוא לחש את שמה;
"מיטל".