לפי הסרט 'חיים על מיתר', צ'אנג קאיג'ה

חוסה ישב על הרצפה, יד אחת מונחת על המיטה, השניה על ברכיו.
הוא יכל לשמוע את נשימותיו הכבדות של הנאן, מי שגידל אותו והיה
לו לאב ולאם ולמחנך, ויותר מהכל מורה, מאז שחוסה זכר את עצמו.
הוא יכל לשמוע את האוויר חורק בעקשנות עם כל נשימה מאומצת, הוא
יכל להרגיש את הרעידות שגופו של הנאן העביר לשמיכה, והוא יכל
לטעום את טעם המוות שעמד באוויר, טעם חמצמץ-יבש של התפוררות
ופחד. הוא מישש את דרכו לאורך המיטה, אל המקום בו הפה העייף
נאבק לדבר ולנשום.
"מתחת למיטה יש תיבה. בתוכה יש נרתיק עור...". חוסה הושיט יד
אל מתחת למיטה וגרר אליו את התיבה. הוא פתח אותה ומישש את
תוכנה. נרתיק העור היה ישן למגע, ונעים. בתוכו נמצא חפץ קשה.
"תפתח את הנרתיק." בתוך הנרתיק היתה קופסת עץ קטנה, נעולה.
"אתה צריך לספר אלף סיפורים," הנאן המשיך, "ביום שבו תדע לספר
אלף סיפורים הקופסה תגלה לך את סודה, ואז תוכל לראות." קולו של
הנאן נחלש והתרחק עם כל מילה שאמר. "תן לי את ידך".
חוסה הושיט את ידו והיא נתקלה בזו של הנאן, שהחזיקה חבל.
"קח את החבל הזה. בכל פעם שתלמד סיפור חדש, תעשה בו קשר..."
המילים נבלעו בתוך התקף שיעול שהעביר צמרמורת בגופו של חוסה.
"אבל מורי, איפה המפתח לקופסה?" חוסה יכל להרגיש את החיוך הדק
שעלה על פניו הסובלות של הנאן.
"אתה לא צריך מפתח. תקשור את הנרתיק למותניך וצא לחפש
סיפורים..." עוד התקף שיעול. שקט.
"מורי?... מורי?... " שקט.
חוסה ישב על הרצפה, מחזיק ביד אחת את נרתיק העור וביד השניה את
החבל, ובכה.
הוא היה בן חמש עשרה.

   

חוסה נכנס אל הכפר, ידו מונחת על כתפו של חואניטו שראה אותו
מתקרב ויצא לקראתו. הוא יכל לשמוע את צעקות הילדים "חוסה הגיע,
הקדוש הגיע", מעבירים את החדשה במהירות בין כל הבתים. אנשי
הכפר יצאו אל הרחוב לברך אותו ולשאול לשלומו. חואניטו הוביל
אותו ישר אל הפונדק של קסוס והושיב אותו ליד השולחן היחידי
שעמד בחדר הקטן. חוסה השעין את מקל עץ הבוקה שלו על הקיר
שמאחוריו והתרווח בכסא, נותן לאוויר הקריר שבחדר המוצל לעטוף
את גופו הלוהט.
"שלום לך חוסה. הרבה זמן חיכינו  שתחזור.  נשמח לארח אותך
בפונדק הצנוע שלנו." חוסה זיהה את קול הבס של קסוס ואת צעדיו
הכבדים המתקרבים והושיט את ידו ללחיצה.
"קסוס, אישי הטוב, עשיתי דרך ארוכה ואני עייף, אבל אין לי במה
לשלם על הכנסת האורחים הנדיבה שלך".
"בעצם נוכחותך תשלם, ואם בטובך תסכים גם לספר לנו סיפור הרי
שאז תכפיל את שכרי." קסוס ענה, וברקע יכל חוסה לשמוע את הזרדים
מתפצפצים בתנור בשעה שאשתו ליבתה את האש.
"אשמח לספר אם תסכימו לשמוע, אנשים טובים. מי ייתן ותזכה כל
חייך לשמח אנשים כפי שאתה משמח את ליבי היום." סיים חוסה את
השיחה שחזרה על עצמה באותו אופן בדיוק בכל פעם שהזדמן לכפר.
בשלב זה הפונדק כבר היה מלא וחסרי המזל שאיחרו להגיע הצטופפו
אל החלונות, מנסים להעיף מבט באיש שכולם קראו לו חוסה הקדוש.
שערו וזקנו היו ארוכים ושחורים כמו העורבים שבשדות התירס
ועיניו היו עצומות תמיד. מי שמביט לתוך עניו העיוורות של
הקדוש, כך היו מספרים, היה מביט אל תוך לב ליבה של מהות החיים,
והופך מייד לאוויר. פניו היו צרובי שמש והחכמה שקרנה מהם היתה
מרגיעה מייד את כל מי שהביט בו. למותניו היה קשור נרתיק עור
קטן שמעולם לא פתח ואת תכנו לא גילה, וחבל ארוך וישן שהקיף את
גופו מספר פעמים ובו קשרים שחוסה נהג למשש מדי פעם בתנועת יד
לא מודעת. הוא היה בן בלי בית וכל מקום היה ביתו. כל רכושו היה
הבגדים שלגופו ומקל עץ הבוקה שהיה משמש לו לעיניים במסעותיו
הארוכים ובכל זאת לא היה עשיר ממנו בכל האדמה שבין הים הגדול
במזרח וההרים הגבוהים במערב, בין הג'ונגלים המאיימים בצפון
והערבות הצחיחות בדרום.
?אשתו של קסוס הגישה לחוסה לחם תירס טרי ומתוק, מנה של
פריחולס, שעועית שחורה מבושלת, ואבוקדו שלם חצוי. חואניטו ישב
לידו בפנים מלאי חשיבות עצמית. כשסיים לאכול קסוס ניגב את
השולחן ומזג קפה לחוסה ולעצמו.
"מה שלום מורנו?" חוסה שאל אותו.
"אני דואג לו. הוא חסר מנוחה. יצא לפני כמה חודשים ולא חזר. אש
הנדודים בוערת בו. אני חושש שאם יקרה לי משהו לא יהיה מי
שידאג לפונדק."
"קסוס, בנך הוא כמו האיש שיצא למסע במדבר ופגש את הקקטוס. הוא
יחזור", כמו לפי אות נפלה דממה על הפונדק. כל בני הכפר היו שם
והם ידעו שעכשיו חוסה עומד לספר סיפור. "אם תשב איתי עוד כמה
דקות אספר לך על האיש ואולי תדאג פחות לבנך."
?חוסה לקח לגימה ארוכה מהקפה וליטף ביד אחת את ראשה של נדין,
בתו הקטנה של קסוס שישבה על הרצפה לידו.
"איש אחד קם ועזב יום אחד את ביתו, את משפחתו ואת שדה התירס
שלו. הוא יצא אל המדבר, לנדוד. אשתו בקשה שיישאר. 'מה יהיה על
השדה בלעדיך, בעלי? מה יהיה עליי?'. אבל האיש, שכל חייו שמע
סיפורים על ארצות נהדרות, וזהב, ועושר, אטם את אוזניו. 'אמצא
לנו מקום טוב יותר לחיות בו ואז אחזור ואביא אותך אליו' כך אמר
לאשתו ויצא לדרכו.
"יום אחד בלכתו במדבר פגש בקקטוס.
'לאן אתה הולך?' שאל אותו הקקטוס.
'אני מחפש מקום שטוב להיות בו' ענה האיש.
'הנה, כאן טוב להיות. תישאר'.
'אין כאן כלום', אמר האיש, 'האדמה חרבה והשמש קופחת. אתה לא
תוכל ללכת גם אם תרצה, אבל אני, איך אשאר כאן'. הקקטוס חייך
ואמר 'פעם גם אנחנו הקקטוסים ידענו ללכת. עד שגילינו שאין מקום
אחד שהוא טוב מזה אשר אתה נמצא בו'. והאיש הלך.
"המדבר לא היה טוב אל האיש. השמש צרבה את עורו והאדמה הלוהטת
חרכה את סנדליו. נאד המים שלו היה ריק והוא איבד את דרכו.
כעבור ארבעה שבועות פגש שוב את הקקטוס, והבין שסבב את עצמו
והגיע שוב לאותו מקום.
'שלום לך קקטוס,' אמר לו האיש שהיה עייף ורעב, 'כל הימים האלה
הלכתי ובסוף שוב הגעתי אליך.'
'כל ההולכים מגיעים בסוף אל אותו המקום. האם זה המקום שממנו
יצאת? האם כאן תרצה להישאר?' שאל אותו הקקטוס.
'לא, באתי ממקום שהוא טוב בהרבה. לשם אחזור ושם אשאר'.
"כך הבין האיש שהבית שאותו עזב הוא המקום שטוב לו ביותר להיות
בו והוא חזר אל ביתו ואל משפחתו. ואש הנדודים כבתה בו לתמיד.
כי אלו מאיתנו שיש להם רכוש או אנשים קרובים להם, הרוח הגדולה
מחזירה אותם תמיד למקומם, ועוד נוטעת בליבם שמחה."

חוסה לקח עוד לגימה מהכוס שקסוס הקפיד למלא מחדש כל הזמן ונשען
לאחור בכיסאו. השמש כבר שקעה ואנשי הכפר התחילו לחזור לבתיהם.
אמא אחת ניגשה אליו עם בתה הצעירה שהיתה בהריון כדי לקבל ממנו
ברכה. לפני שהלך לישון באו אליו שניים מאנשי הכפר שהסתכסכו
ביניהם על אדמה. חוסה סיפר להם את הסיפור על שני הבנים שנלחמו
ביניהם על ירושת אביהם ולבסוף מתו חסרי כל, קלחי התירס שלהם
מרקיבים בשדה, נטושים. הוא הציע להם לעבוד את האדמה במשותף.
כששכב במיטה בחדרו שמע אותם משיקים את כוסות היין שלהם ושרים
ביחד למטה.
?לפני שנרדם מישש את החבל שעל מותניו וספר את הקשרים. היו שם
חמש מאות שמונים ושבעה קשרים. חמש מאות שמונים ושבעה סיפורים
שהכיר. עוד ארבע מאות ושלושה עשר סיפורים הוא יוכל לראות. הוא
הניח את ידו על נרתיק העור הקטן, מנסה לנחש את הסוד שבקופסה.
הוא היה בן ארבעים וחמש.

   

שבעים וחמש שנה הסתובב חוסה בכל הארץ שבין הים וההרים. תושבי
הארץ קראו לו חוסה הקדוש. בכל כפר שהיה מגיע אליו היו התושבים
מתחרים מי ילין אותו ומי יאכיל אותו. הם היו באים אליו כדי
להעיף מבט בפניו החכמות, לקבל ברכה, עצה או פתרון לסכסוך, אבל
בעיקר הם היו באים בשביל הסיפורים. חוסה היה מלא בסיפורים כמו
שהקדרה של הרוח הגדולה מלאה בגרגרי שעועית. תמיד היה לו סיפור
חדש, סיפור שהתאים לכל מצב, לכל שעה, לכל קהל. רוב האנשים גדלו
על הסיפורים שלו מאז ילדותם והזיכרון הראשון של רבים מהם היה
הישיבה על ברכיו של חוסה וההאזנה המהופנטת גם לסיפורים שהיו
מעל להבנתם. וחוסה המשיך להסתובב בארץ, לחפש סיפורים חדשים
ולקשור קשרים בחבל המרופט שעל מותניו. עכשיו כבר היה לו תלמיד,
נער צעיר, עיוור גם הוא, שנקרא בפשטות צ'יקיטו, קטן. צ'יקיטו
היה מלווה את חוסה לכל מקום, מקשיב לסיפורים, מחכה ליום שבו
מורו יגלה את הסוד שבקופסת העץ הקטנה, ומנגן בבנג'ו שהיה לוקח
תמיד איתו.
?כשחוסה הביט לאחור על חייו הוא היה מרוצה. אנשים אהבו אותו
ונתנו לו כבוד, ותמיד שמחו כשראו ממרחק את דמותו הקטנה מתקרבת
לעבר הכפר שלהם. עכשיו כשהיה זקן ועייף כבר מיעט לנדוד בין
הכפרים. בחבל שלו היו תשע מאות תשעים ותשעה קשרים כבר שלושה
חודשים והוא עדיין לא מצא אף סיפור חדש. הוא חשב שאולי יש
בעולם רק תשע מאות תשעים ותשעה סיפורים וחלומו לראות את צבע
השמים אולי לא יתגשם לעולם. בינו לבין עצמו הוא גם הודה, שמשהו
בתוכו חושש מהסיפור האלף. מה אם הסוד שבקופסת העץ הקטנה לא
יגרום לו לראות? האם כל חייו היו לשווא אז? לא. הוא נזכר
בהנאן, המורה שלו. אולי זו היתה מתנתו האמיתית, החיים האלה.
אולי זה היה הסוד שבקופסה. הוא לא חשב שהנאן הוליך אותו שולל.
מי יכול לדעת איך אחרת היו הדברים מתגלגלים. חוסה אפילו לא היה
בטוח שהרוח הגדולה יכולה לדעת.
?צלילי הבנג'ו של צ'יקיטו חדרו לאוזניו וניער אותו ממחשבותיו.
הוא קם וירד אל השוק, לקנות חבל. רגליו רעדו וההליכה היתה לו
קשה. הוא בקושי נשם. כשחזר קרא אליו את צ'יקיטו.
"סוף סוף הגיע זמני ללכת אל הרוח הגדולה." הוא הרגיש את כתפו
של הנער רועדת בכף ידו.
"אבל מורי, מה עם הסוד שבקופסה? "
"אין לי עוד צורך בסוד, צ'יקיטו. אני רואה ללבבות האנשים ויותר
מזה לא דרוש לי. אתה תהיה זה שיגלה את הסוד." והוא הוריד את
נרתיק העור ממותניו, בפעם הראשונה מזה שבעים וחמש שנים. הוא
חגר את הנרתיק למותניו של צ'יקיטו. "אל תוריד את הנרתיק הזה
מגופך, ותזכור תמיד, זה הנרתיק של הנאן החכם שאתה חוגר
למותניך."
"קח את החבל הזה, צ'יקיטו" הוא הושיט לפנים את החבל שהביא
מהשוק עד שידו נתקלה בזו המגששת של הנער. "תמשיך לנגן. בכל פעם
שיפקע מיתר בבנג'ו שלך תקשור קשר בחבל. כשיפקעו אלף מיתרים
בבנג'ו יתגלה הסוד שבקופסת העץ ואתה תוכל לראות. עכשיו לך."
חוסה שמע את צ'יקיטו בוכה, מרים את הבנג'ו שלו ויוצא מהחדר.
הוא לקח את מקל עץ הבוקה שלו ויצא, פונה לכיוון ההרים, לכיוון
הרוח הגדולה.
הוא היה בן תשעים.