לך,
כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לזכות בך שוב, להרגיש שייכת, רצויה.
אבל אני לא. ויש רשימה ארוכה של סיבות- חצי מהן נמצאות בראש
המעוות שלי וחצי מהן הן אמת לאמיתה.
ייתכן שאני הוזה, אבל נכון לעכשיו זאת האמת שלי: אני לא
נחוצה לך, ואני לא מספיק טובה בשבילך, ואני מיותרת כי טוב לך
עם אחרים.
והאמת שלי כואבת, דוקרת ואולי גם לא נכונה, אבל מכיוון שאין לי
אמת אחרת- אני דובקת בזו. ואם זו לא המציאות- אז זה בעיה שלך,
ושל השתיקות המעיקות שלך ושל המבטים הרצחניים שלך. וגם בעיה של
המחשבות העוותות שלי.
אז תודה על תקופה שבה הראית לי מה זה להיות בודד, ותודה על כך
שכיוונת אותי אל התחתית ואל השפל, ותודה על כך שחשפת את
החולשות שלי, ותודה על כך שהבאת אותי למחשבות מעוותות- זה
המחשבות שבגללן אני שונאת את עצמי.
אני אוהבת אותך בכל לבי, גם בימי השמחה וגם בימי הזעם- אבל
זה פשוט כואב יותר מדיי.
ואני תמיד אהיה כאן, בתחתית, אחכה לזמן שבו אוכל להיות איתך
שוב. אבל עד אז אני בורחת, כי אני לא יכולה יותר. יש גבול
להשפלה ולשנאה ולאשמה שאני יכולה לשאת על עצמי- כי החולשות
שחשפת אצלי מפילות אותי כל פעם מחדש.
נופר.

26.2.04