ושוב הוא כאן. זאת אומרת, "שוב" ייאמר רק בתנאי שהוא אכן מזהה
את המקום הזה אליו הגיע אחרי יותר מחמש-עשרה שנות היעדרות.
נתב"ג אמנם אותו נתב"ג, וטרמינל 3 נראה לו די דומה למפלצת הזאת
שהוא ראה כשהמריא מכאן. ובכל זאת, איזראל אינה מה שהיה פעם,
ומספיקים הדגלים האמריקניים המפוצצים מכוכבים על-מנת להבין
זאת. הוא כבר לא כל-כך זוכר תחת איזה כוכב מסתתרת איזראל, הארץ
בה גדל.
לא, זאת ממש לא אותה ישראל אותה עזב, ונדמה לו לרגע שאולי
הפסיד משהו. לרגע חושב לעצמו, שאולי חלומו על קולוניה מסודרת
בנוסח הונג-קונג התגשם. בייחוד היום, כשהונג-קונג היא אי של
שפיות היי-טקית בתוך ים הדם הסיני, אולי הגיע הזמן שאיזראל
תהיה אי של שפיות במזרח הפרוע.
הפקידה יושבת לה בתוך הבודק'ה שלה במדים, שמזכירים לו מדי
ייצוג ישנים של צה"ל. והכל באנגלית מסביב, הכל כתוב בפאקינג
אינגליש, שעד היום הוא לא נפטר עד הסוף מהמבטא הישראלי כשהוא
מדבר בה. וגם היא, עלק אמריקאית, פונה אליו באנגלית עם מבטא
ספק רוסי ספק יוגוסלאבי ושואלת אותו שאלות מטומטמות על הדרכון
החדש שלו. האמת, מזכירה לו קצת קופאית בסופר משנות התשעים,
זאתי. "נו מה את רוצה, מה, נודניקית. מה, אני אשם שהשגרירות
המטומטמת שלכם ייצרה דרכונים פגומים לפני שנסגרה?! זה בכלל,
לדעתי, צעד קצת דפוק בשכל לתת לשגרירות ישראלית רגע לפני סגירה
להנפיק דרכונים אמריקאים לכל דכפין!". אבל את כל זה הוא שומר
בפנים, עוטה על פרצופו הזועף את החיוך האמריקני המעושה, פוטר
אותה בזריזות מנוכחותו וזז לכיוון היציאה.
הכביש הזה, או הפלאזה הזאת, או איך שתקראו לזה, הייתה אמורה
לייצג את נופי הארץ. קצת לא הצליחו, לדעתו. בפעם האחרונה שהיה
פה, גם היו לכל השיחים הירוקים שנראים אותו דבר שמות: "חרשושית
המדבר", "זיונית השכל" או משהו כזה. לפחות את זה נזכרו להוריד
בחמש-עשרה השנה האחרונות. רק לתאר לעצמך איך נשמע "חרשושית
המדבר" באנגלית. צחוקים...
המונית טסה לספרינגהיל, ובדרך הוא כבר חושב איך לפתוח את הכתבה
הראשונה שלו ב"טלגראף". כנראה יפתח אותה עם התיאור הזה, פלוס
כמה מילים על המצב הפוליטי המוזר מאוד שנוצר כאן לפני חודשיים.
אולי ישלב כמה זכרונות מתקופת האוניברסיטה, הצבא, הילדות.
לעזאזל, הוא היחיד שיודע טוב באמת לשם מה הגיע לכאן. פגישת
מחזור - 25 שנים מאז סיים את בית-הספר - עומדת לחול בשבוע הבא.
בדיוק בשביל זה נלחם כל-כך לקבל מהעורך את המינוי כראש הסוכנות
בספרינגהיל. לטובתו שיחקה העובדה שהוא היה היחיד במערכת עם
אזרחות ישראלית. והוא, יאפי בן 43 עם שתי מערכות יחסים ועם ילד
אחד משולם היטב מאחוריו, עזב את ברלין שאליה כל-כך התרגל
והמריא עם "לופטהנזה" בכוונה ברורה להשתמש באזרחות שלו.
הנהג פונה אליו, ושואל באנגלית עילגת לאן בדיוק הוא צריך
לנסוע. "די כבר עם פוזת הג'נטלמן," הוא אומר לעצמו, "די,
אידיוט, תהיה טבעי, תזרום!" ואומר לנהג בעברית צחה עם מבטא
רוסי קל "סע לשרתון, נראה מה קורה הלאה.". הנהג חוטף קצת שוק
מהעברית שיוצאת מפי הג'נטלמן בחליפת שלושת החלקים, אך ממשיך
לנסוע, עולה מאיילון ועוצר בחריקת בלמים מול הסיטי-טאואר בן
השלושים. כאן שכרה לו המערכת דירה, וכאן הוא יגור לפחות בתקופת
הניסיון - שלושת החודשים הראשונים.

האמת, פיגור שכלי איך שאתה מתנהג עם המשפחה שלך! זאת אומרת -
יופי שאתה מדבר איתם מדי שבוע, ושולח מכתבים, פאקסים,
אי-מיילים, צ'קים, מתנות, כל מה שזז - זה לא מה שיעזור להם
להתגבר על זה שהם רואים אותך במקרה הטוב פעם בחצי שנה, וגם
בשביל זה הם צריכים להגיע לחו"ל. תיפגשו איתי איפשהו כבר,
אירופה, אתם יודעים - גבולות פתוחים. יש מסעדה מצוינת
בזלצבורג, ממש קרוב לבית של מוצארט - נשב שם, נשתה איזה בירה
או שתיים. לחתונה של אח שלך לא הגעת - היה לך יותר חשוב לעזור
לחברים הסינים שלך להשליט שם סדר אחרי המהפכה. מאו-טסה טונג
עשית מעצמך, גם כן! ועכשיו, כבר חצי יום אתה בארץ, בהפתעה
מוחלטת, ואמא'לה שלך הפולניה עוד לא יודעת מזה. לא, אל תתנצל
עכשיו שהיא כל היום הייתה בעבודה (בדיוק חצי קילומטר ממך,
אגב), ואז במכון הכושר, ואז הייתה עסוקה עם כל הטלנובלות שלה -
תתקשר כבר אליה, כפוי טובה!
ואז יש קצת צרחות של שמחה בצד השני של הקו, ואז אתה שוכר למטה
אוטו ונוסע לדירה שלהם בהופגייט, עיר הקודש, שאמרת פעם ש"כיף
לגור בה, אבל אי אפשר לחיות בה", ויצאת להגן על זכויות הבילוי
שלך ברחבי העיר. ועד היום, עשרים וחמש שנה אחרי, ז'בוטינסקי
הוא אותו ז'בוטינסקי, כביש גהה אותו כביש גהה, רוטשילד הוא
אותו רוטשילד, ואותו המקדונלד'ס מבצבץ לו בפינה של פינס, והנה
אתה כבר מחנה את האוטו השכור שלך ליד ערימת הזבל, שאפילו היא
לא השתנתה, ליד מעבר החציה של "משמרות הזה"ב". ואתה פותח את
הדלת, עולה לקומה החמישית, מצלצל בפעמון, הדלת נפתחת ואתה מגלה
להפתעתך שהדירה שבה גרת פעם לא השתנתה בכלל.
חיבוקים, נשיקות, כולם כבר פה. גם בקבוק מהוויסקי האהוב עליך
כבר פה, ואבא שלך כבר מחכה לרגע בו יוכל לשתות את כולו איתך
ביחד. החדר שלך פנוי, ואפילו המחשב הישן והאיטי שלך עומד לו
מיותם במקומו. הספה התורכית שלך עומדת בצד, המגילה הסינית
תלויה בפינה ולידה התמונה של שגאל. כלום לא השתנה, מתברר.
אחרי המאה גרם הראשונים אתה כבר "מסודר" - יושב ומזייף בקולי
קולות אולדיז באנגלית לצלילי האורגנית של אבא שלך. אח שלך כבר
הגיע גם כן עם משפחתו המאושרת - להראות לילדים את הדוד
העיתונאי מחו"ל ששולח מתנות יקרות ליום הולדת. הילדים שלו באמת
יצאו יפים - כמו בתמונות. הילד אפילו מזכיר לך קצת את עצמך
כשהיית קטן - חנון קטן כזה, קורא "הארי פוטר" באנגלית - "את
הגרסה הבריטית", אתה מציין לעצמך גאה. כבר שכחת לגמרי שאתה
שלחת לו את הסדרה הזאת, ברגע שראית בלונדון את ההוצאה המחודשת
שלה.
כאשר אתה מתנער מהשיכרות, ומכל הגל הפתאומי הזה של אהבה
משפחתית, שכבר הספקת לשכוח שקיים בכלל דבר כזה, אתה שם לב
לשעון. השעה שלוש בלילה - פאק, כמו שאומרים. טוב, אתה משאיר
להם את הכתובת שלך, ואת הטלפון, מתנער בתירוץ מטופש מההזמנה
להישאר ללילה, נכנס לאוטו ונוסע לישון את שארית הלילה באפרטמנט
השכור שלך בסיטי-טאואר. לפני השינה, אתה מוצא סוף-סוף את נושא
הכתבה הראשונה שלך מאיזראל ל"הראלד" - פגישת המחזור.

ביומי השני באיזראל החדשה נסעתי להיפגש עם חבר לכתה בעבר
ומהנדס תוכנה בהווה. ישבתי וחיכיתי לו ב"קולומבוס" - פשוט כי
זה היה המקום היחיד ששרד מהעשור הראשון של המאה כשעוד הייתי
בארץ. ואני יושב עם הקוקטייל המטומטם הזה ביד, עוד לא מאופס
לגמרי מאתמול, קורא את העיתון שלי בסלולרי דרך המשקפיים - אם
כבר אני בולט פה במשהו בין האחרים, זה רק בסגנון הלבוש. אני
עדיין לא מסוגל להכריח את עצמי להתלבש כמו ישראלי בקיץ - סוגר
את עצמי בחולצות כפתורים עם עניבות חונקות, אירופאי עלק.
הוא נכנס בדלת, מסתכל לצדדים, נעצר עליי לשניה וממשיך להסתכל
הלאה. אני נותן לו עוד שהות להבין שרזיתי קצת לאחרונה, ואז,
כשהוא סוף-סוף קולט ונע לעברי אני מתנתק מהסלולרי, קם ומחייך.
"אהלן" וזה. שלומו, מתברר, טוב כמו תמיד - הוא עסוק אמנם מעל
הראש, אבל יש מזה כסף טוב, ובדולרים, אז למה לא?
הוא מתחיל לפרט לי את כל תכנוניו לפגישת המחזור. "נעשה את זה
בחצר בית-הספר", הוא אומר. רוב המורות, מתברר, עדיין מלמדות
שם, והן תגענה גם כן. וכן, כל התלמידים הנוכחיים הוזמנו
לפגישה, בשביל שיראו מה יכול לצאת מהם עם קצת השקעה בעוד 25
שנים.
"ומה באמת יצא מאיתנו?", אני שואל. "אתה אולי שכחת, אבל אתה
היית אחד היחידים שאיתם שמרתי על קשר בחמש-עשרה השנים
האחרונות". והוא מספר לי, שיצא, האמת, לא הרבה, אבל מספיק.
שניים-שלושה דיפלומטים, כתריסר מתכנתים, חמישה פוליטיקאים
זוטרים, עורכי-דין, רופאים, מהנדסים, המון ירדו מהארץ, וכמה
הספיקו להכניס את שמם ללוח הזיכרון הבית-ספרי. "טוב, נו, אף
אחד באמת לא נהיה מה שציפינו. כל אחד הלך לאן שההורים שלו אמרו
לו, או לאן שבא לו באותו הרגע הנתון". "מה לעשות?!", אני אומר,
ואנחנו ממשיכים עם השרימפס בשקט.

שבוע של שוטטות בספרינגהיל, ישיבה בבתי-הקפה, הסינמטקים
והמוזיאונים, הניב את הכתבה הראשונה בסדרת הכתבות שלו "The
55th state". לא השתנה הרבה בחמש-עשרה השנה האלה. רכבת תחתית
עדיין אין, וגם אולימפיאדה עוד לא הייתה. אפילו הפוליטיקאים
נראים לו אותם הפוליטיקאים. חלקם כבר לא איתנו אמנם, אך אותם
מחליפים בניהם, המחפשים כסא חם ומשכורת טובה. היאפים אותם
היאפים, מגדלים להם דור חדש של צפונבונים ברמא"ג, והבוהמה
המזדקנת עדיין שולטת בשנקין ובפלורנטין. מועדונים, מסעדות,
עכבר העיר, האסקפיזם כאילו לא הפסיק לרגע בשלושים השנה
האחרונות. רק מדפיו של ארכיון העיתונות ב"בית-אריאלה" התרחבו,
והתאריכים על כרכי העיתונים הם היחידים המרמזים על שינוי כלשהו
בזמנים בין הפעם האחרונה שלו כאן לעכשיו.
והנה היום הוא יושב מול החלון בדירתו, בודד לחלוטין, עם
ISRAEL-CNN ברקע, מתכונן נפשית לפגישת המחזור. יושב, מנסה
להיזכר בקטעים מימי התיכון, שיהיה על מה להתאבל שם, איך שהזמן
עבר וכל זה. ואז הוא מתלבש בחליפה המחויטת שלו, יורד לאוטו,
מתניע ונוסע לבית-הספר שלו.
החניה הקטנה מפוצצת כתמיד במכוניות. את מקום מגרש ההסעות תפסו
קוטג'ים, והוא מחנה רק באזור המתנ"ס השכונתי. הולך ברגל דרך
רבי הקומות שצמחו פה במקום ה"רכבות", נזהר שלא לדרוך בחרא של
כלבים, מתוך הרגל ישן. עובר בשער בית-הספר, מוצא על השולחן את
התג עם שמו ומצטרף לחגיגה. לא מתנפלים עליו בחיבוקים ונשיקות.
על אף אחד, למען האמת. כולם נראים כאילו לא ממש בא להם להיות
פה, ואת כולם אפשר לזהות. רק אותו אף אחד לא מזהה, ורק כשאחד
מה"חברים" מביט בתג שעל חזהו, מתבהרים פניו והוא עוטה
חצי-חיוך.
שוטט, שתה משהו, אכל בורקס. בסוף מצא את עצמו מעשן בצד, בלי
שיגשו אליו יותר מדי. חבריו, כפי שמתברר, היו ונותרו אנוכיים.
רק להראות את עצמם הם יודעים. והוא, אין לו שום דבר לחדש - הוא
עושה את מה שכולם תמיד ציפו ממנו שיעשה - הוא עיתונאי
בינלאומי, איש העולם הגדול. לפתע הוא מרגיש ניכור לקבוצת
הסנובים שהתכנסה כאן הערב. הוא קם ופונה ליציאה.
רק ביום המחרת הבין היטב את פשר פגישת המחזור. היא נועדה, כך
חשב, אך ורק בשביל להראות לך כמה צדקת כשעשית את הבחירה שלך
לפני כך וכך שנים. אסור לו לתת לביזיון הזה להימשך. הוא הרגיש
זר בארץ הזאת מאז ומתמיד, ורק חמש-עשרה שנות היעדרות הביאו
אותו להדחיק את זה. לא, הוא לא יישאר כאן מעבר לשלושת החודשים
שלו. סדרת הכתבות הראשונה שלו תהיה, כנראה, גם האחרונה. שהעורך
ישלח לכאן מישהו בלי זוויות אישיות וכאבים הקשורים באדמה הזאת,
והוא יטוס לו חזרה לביתו בפאתי ברלין, וישכח מהכאב הפתאומי הזה
שהציפו. אולי ישוב לכאן בעוד עשרים וחמש שנה נוספות, לפגישת
המחזור הבאה.