בעודי נער, רציתי להגיע לסוף.
בלעתי, טעמתי, שתיתי בצמא,
ייחלתי, דרכתי, המשכתי,
טבעתי וקמתי,
רצתי, פרחתי, שאפתי, כמהתי,
קיפצתי בין נקודות רבות
משאוכל לספור.
ופתאום חשבתי שהבנתי
משמעות האינסוף.
הן בין כל נקודה לנקודה
יכולתי למצוא אינסוף נקודות אחרות.

בגרתי.
תחמתי גבולות,
מתחתי קווים,
ובכל זאת רציתי שיהיו
ארוכים יותר,
שואפים לאינסוף.
עוד בדקתי, ניסיתי,
טעיתי, תמהתי,
עייפתי.

משזקנתי הבנתי.
תמים הייתי, חסר בינה.
כיליתי כוחותי בחיפושים.
לא השכלתי לעצור לרגע,
לנשום את האמת.
הן האינסוף היה כל הזמן
בגבולותי הדלים.
האינסוף יכול לדור בריבוע קטן
ואף יותר מכך.
האינסוף כל-כך קרוב לנקודה.