אל תתייאשי את אומרת לעצמך, עוד מעט, עוד פחות מחודש. חיכית עד
עכשיו, מה כבר נותר, ובכלל האם יש לך ברירות כלשהן, ברור שלא,
כל שאת יכולה לעשות הוא לחכות, לחכות בסבלנות עד שיגיע לו יום
ההולדת שלך. ואז ביום ההולדת את תקבלי אותן. אותן נעליים שאת
חולמת עליהן כבר יובלות, המגפיים שהעקב שלהן לא גבוה מידי אבל
גם לא נמוך, שלאבזם יש נוכחות אבל הוא לא מכביד, הנעלים
שמוכרים רק בחנות הקטנה שבדיזנגוף סנטר. אבל אולי עד יום
ההולדת שלך יאזלו הנעלים מהחנות, את שואלת את עצמך בחרדה, או
אולי דווקא יוותרו נעליים אך לא במידתך? אך מיד מבלי להשיב  את
מגרשת כל מחשבה שלילית כמו אומרת שלאחר המאבקים שעברת חייבות
להיות שם הנעלים, כן הן חייבות את מעודדת את עצמך ונרגעת.
את נזכרת בכל התחינות וההפצרות, ובכל ההבטחות שהטחת בפני
הורייך, עד שלבסוף הם נכנעו, והסכימו ביום הולדתך יהיו לך
הנעליים, ואז, את אומרת לעצמך באמת יהיה לך כל שאת רוצה.
החודש עובר, והאמת הוא עובר יותר מהר משחשבת. בפעם הראשונה את
שמחה שיום ההולדת שלך יוצא בקיץ, לאחר הבגרויות. הבגרויות
הסיחו לך את הדעת מהנעליים. לא לחלוטין, כמובן. ההתרגשות
בידיעה שתקבלי את הנעליים, נשארה בלבך לכל אורך הזמן, היא אפפה
אותך.
היום, היום יום הולדתך. מזל טוב את בת 16, אבל לך זה לא משנה,
הדבר הראשון שעסקה בו מחשבתך ברגע שהקצת משנתך הוא איפה
הנעליים. קמת מן המיטה ופסעת לעבר הסלון. אמך מחייכת אלייך
חיוך אוהב, ויחד עם אחותך מתחילה לזמר "היום יום הולדת, היום
יום הולדת..." ואת קצת מובכת, בכל זאת עברת את הגיל, אבל בעצם
את חושבת לעצמך, אם זה עושה לאמך טוב, שתשיר, מה אכפת לך.
"איפה אבא?" את שואלת לפתע, בתקווה לשמוע את התשובה המיוחלת.
"אבא יצא לסידורים" אימא עונה בממזריות כלשהי שמרמזת אודות
מקום ה"סידורים". "מתי הוא אמור לחזור?" "הוא יצא לפני חצי
שעה", טוב כל מה שנותר הוא להתאזר בסבלנות, את אומרת לעצמך
ומחליטה להעסיק את עצמך עד שהוא ישוב. החלטת לסדר את החדר,
החלטה נבונה, אם כי סידור החדר שלך עלול לקחת שעות, אבל בעצם
את יכולה להרשות לעצמך לקחת הפסקה אם הסיבה תהא מוצקת דיו.
החדר כבר מסודר, ארגנת מחדש את ארון הבגדים, וכבר אפשר לראות
בבירור את צבע שולחן הספרייה. את מעיפה מבט חטוף אל עבר השעון,
מוזר את אומרת לעצמך, חלפו כבר שעתיים, את תוהה מדוע מתאחר
אביך לשוב, כהרגלך עולות בך חששות אך את לא נותנת להן לחדור
ללבך, את יוצאת לסלון לבדוק, אולי לא שמת לב ואביך כבר בבית.
הסלון ריק. את פוסעת למטבח לאמך ושואלת אותה "אבא כבר חזר?"
אמך משיבה שלא. ואת מוסיפה "הוא לא היה אמור לחזור כבר?" אמך
מציצה בשעון, "בואי נתקשר אליו" היא אומרת בקול מעט שונה
מהרגיל. אמך מחייגת את המספר, היא ממתינה על הקו, אין מענה עד
שלבסוף היא שומעת מזכירה. "הוא בטח לא שומע" עונה האם מנסה
למצוא הסברים, להרגיע אותך, להרגיע את עצמה. "ננסה מאוחר יותר"
את אומרת, בלבך עולות חששות, משהו בטוח כבר לא כשורה. עוברת
עוד שעה את מחייגת לאביך, ביד רועדת אוחזת את השפופרת ומבלי
להשמיע קול את מלמלת לעצמך "תענה, תענה כבר", אך אביך לא עונה.
את מנסה להירדם, אך את חסרת מנוחה. את פוסעת לסלון, אמך יושבת
אל מול מסך הטלוויזיה, מהדורת חדשות מיוחדת, את מתיישבת לידה.
את לא מצליחה להבין את פשר דבריו של קריין החדשות, את שומעת את
המילה פיגוע ו"דיזנגוף סנטר", את מייחלת שהבנת לא נכון, מנסה
לא לחבר את המילים, אך הדבר בלתי נמנע. מעיניה של אמך מתחילות
לזלוג דמעות. את מנסה לנחמה, מנסה לעצור את עצמך מלבכות, מדברת
על עצמך, מדברת אל לב אמך אומרת לה שהוא בטח בדרך חזרה לבית.
"רק שהוא לא מת, בבקשה שהוא לא מת" מלחשת אמך, את מחבקת אותה.
אמך מחייגת לבית החולים הקרוב, ולעוד אחד ולעוד אחד. באף בית
חולים לא רשום שמו של אביו. קשה לך. את לא רוצה להתמוטט לפני
אמך, את הולכת לחדרך, ומחליטה ללכת לישון, משכנעת את עצמך
שכשתקומי, הכל יהיה כשורה, ואביך יהיה בבית עם הנעלים. לפתע את
קולטת, שלא חשבת על הנעלים בשעות האחרונות ואף לא לשניה. את
נרדמת. את מתעוררת למחרת. ישנת הרבה, אבל לא מספיק. את הולכת
לחדר אמך, את רואה אותה שוכבת מכורבלת עיניה אדומות ונפוחות
מבכי. היא מסתכלת לעברך ופורצת בבכי. "אבא מת" היא מלמלת בין
התייפחויות.
את רצה לחדרך, טורקת את דלתך ובוכה. ייסורי המצפון אוכלים אותך
מבפנים. את יודעת שזאת אשמתך. את כועסת על עצמך. את מתגעגעת.
את מתגעגעת לאביך. את לא יכולה להאמין שהוא מת. הוא מת ביום
הולדת שלך את חושבת, מעכשיו יום ההולדת שלך הוא יום אבל. מגיע
לך את חושבת, אבל לא מגיע לו. את מהססת, את יודעת שאביך צריך
לחלוק את יום הזיכרון למותו, ועם מי, עם זו שבגללה הוא מת. שוב
הייסורים מציפים אותך. כואבת לך הבטן, כואב לך הראש, אבל יותר
מכל כואב לך הלב. כאב חד כסכין, כאב שלא עובר. את פותחת את
החלון בחדרך לנשום מעט אוויר. את מוציאה את ראשך מן החלון,
הדבר מקל עלייך במקצת. את ממהרת להכניס אותו פנימה. את מזכירה
לעצמך שלא מגיעות לך הקלות. לפתע עולה בך רעיון, למה שלא
תצטרפי לאביך. הלא למדת בשיעור תנ"ך "עין תחת עין", מותו של
אביך כנגדך. את מפחדת, ברכייך רועדות. את לוקחת את הכסא שבחדרך
ומניחה אותו מתחת לחלון. את מטפסת עליו. את נעמדת על אדן
החלון. את עוצמת את עיניך. את סופרת עד עשר. עשר, תשע, שמונה,
שבע ,שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת...