אני רוצה להיזכר ממתי אני לא אוהבת ימי הולדת. ממתי הם תמיד
נגמרים בבכי. אנחנו יושבות לארוחת בוקר בבית הקפה של בית
החולים, ביום שישי של שמש חורפית. "כשנולדת", היא אומרת לי
בחיוך גאה, "הייתה סערה. היה כל כך קר והרוחות היו כל כך
חזקות, עד שהדקל הענק ברחוב נעקר ממקומו ונחת חסר אונים על
המדרכה." אני מביטה בה ומניחה לה לספר את הסיפור שכבר שמעתי
פעמים רבות כל כך, עד שאני יכולה ממש לראות את העץ הנופל,
כאילו היה זה זיכרון ילדות. עצים הנופלים בעת שתינוקת קטנה
נושמת את נשימת אוויר העולם הראשונה שלה, הם לא עניין של מה
בכך. עיניה מתכווצות, כשהיא נזכרת, "וג'ימבו הכלב, כבר ביום
שהבאנו אותך הביתה, הוא הבין והשתין מתחת למיטה שלך. הוא ידע
שתפסת את מקומו בלבי. קצת אחר כך מסרנו אותו. לא הייתה ברירה,
הקנאה הייתה בלתי נסבלת. אבא שלך דווקא שמח להיפטר ממנו. שמח
כל כך, כמעט כמו שאני שמחתי להיפטר מאבא שלך." היא אומרת בחצי
חיוך ומלטפת את כף ידי, כמו מנחמת. כפית סוכר אחרי תרופה מרה.
יש לנו חצי שעה, עד שהיא צריכה לחזור לבדיקות. בתי חולים עושים
אותה חולה. אותי הם מסקרנים. הם מושכים אותי אל תוך נבכי
מסדרונותיהם הארוכים, אל החדרים הסטריליים. אנשים שהם גוף
שרועים על המיטות, גוף שהוא גיליון תלוי בקצה. לפעמים אני רוצה
לשכב על מיטת גלגלים, לא לנוע בעצמי. שיתאספו סביבי, שיאהבו,
שירפאו. ילדה ואחיה הקטן משחקים בשולחן שלידינו. אבא שלהם הלך
לשלם והם ממציאים להם בינתיים עולם חדש מבית הקפה; עולם
שמבוגרים לא יכולים לראות ולהבין. לפתע נעמדת הילדה על אחד
הכיסאות, פורשת ידיה לצדדים ונואמת: "תודה רבה לכולכם. אני
מתרגשת נורא וחיכיתי ליום הזה הרבה זמן". אנחנו שתינו מתפקעות
מצחוק ועולה בי פתאום תמונה מילדותי. "אמא, זוכרת איך היית
מארגנת לי מסיבות ימי הולדת מפוארות?" אני שואלת אותה. "איך
הייתי קמה בבוקר מוקדם מהרגיל, כשהתרגשות אוחזת בי עוד מהלילה
שעבר. הייתי לובשת שמלה חדשה ויוצאת לסלון, הספות והרהיטים היו
מפונים ומרוכזים בפינת החדר. על התקרה בלונים צבעוניים וניירות
קרפ, שתלית בעת שישנתי, העוגות כבר היו מוכנות במקרר." היא
מחייכת אליי ועונה: "ושלוש שנים ברציפות הכרחת אותנו להביא
קוסם. היית יוצאת כבר בבוקר החוצה ומחכה לו ברחוב שיגיע, שעות.
וכשהופיע לפתע, כמו קסם, היית רצה אלינו הביתה וצורחת: 'הוא
הגיע, הוא כבר כאן'.
אנחנו נפרדות לשלום. היא מנשקת ומחבקת ומרגישה דרך זרועותיה
איך גדלתי בעוד שנה. אני גדלה והיא מזדקנת. היא פונה לבית
החולים ואני ממשיכה לכיוון הבית.
הייתי מחכה לו ברחוב, כמו לאהוב ששב הביתה. כל תקוותי היו
נתונות לו. כשהיה מחנה ויוצא מהאוטו עם מזוודה גדולה, הייתי
בסוד מבקשת ממנו שייעשה שההורים שלי ייפרדו; שככה יותר אי אפשר
- והוא רק היה מביט בי בעצב. המופע עם היונים והשפנים היה שמור
לחבורת ילדים מרותקים הישובים על שמיכות פיקה; ילדים שאפשר
לקנות אותם בממתקים ושקיות הפתעה. אני כבר הייתי גדולה מדי
בשביל זה. בשנה השלישית, אחרי שהאורחים התפזרו וכל הקסמים כולם
התפוגגו לאוויר. אחרי שהמסיבה נגמרה וכל מה שנשאר זה סלון
מלוכלך ודביק והורים עייפים ועצבניים, ניגשתי לקוסם שלי בפעם
האחרונה. הוא כבר לא נראה קוסם, אלא יותר כמו מי שגם לו לא היה
מזיק איזה קסם, ואמרתי לו: "זאת השנה האחרונה שאני מבקשת."
והוא רק ענה בשקט שלכל דבר יש מחיר וצריך להיזהר ממה שמבקשים.
שנה אחר כך לא היה קוסם, היה דיסקו. אבא עבר לגור במקום אחר
ואמא לא הסכימה שהוא ייכנס שוב לבית. גם לא בימי הולדת. אבא
הפך לילד המנודה שלא הוזמן למסיבה. באמצע הדיסקו נכנס פתאום
ליצן שקצת הזכיר את תווי פניו של הקוסם. כל הילדים השתתקו
ונראה לי שגם המוסיקה לפתע נדמה. הוא החזיק בלון הליום ענקי
וזר פרחים, הושיט לי אותו ואמר: "אבא שלך אוהב אותך". אפילו
הילדים של שמיכות הפיקה ושקיות ההפתעה, שגדלו גם הם יחד איתי
בשנה, חשבו שהליצן הזה בכלל לא שמח.
השמש החורפית הזאת מתעתעת, כי הקור מקפיא עצמות. אני חושבת,
איך השמיים מרמים אותנו וגורמים לנו להשאיר את המעיל מאחור.
דברים הם לא תמיד כפי שהם נראים. בתוכי משתוללת סערה. אני
מגיעה הביתה, מתפשטת ונכנסת למיטה. גופי מסתדר בתנוחת עובר
ואני בוכה כמו תינוקת. כל מה שאני צריכה זה קצת מזל-טוב.