ביום ההוא, שראית אותי בפעם הראשונה, קופידון בא לבקר אותך
וירה בך את חצו, שהדליק בך את הלהבה. ואת הזנת את הלהבה בכל
יום.
קופידון ירה גם בי חץ אבל הוא עשה טעות ואני התאהבתי באחרת אבל
קופידון גילה את טעותו ולא ירה גם בה את חצו. כדי לתקן את
הטעות הוא חיכה ואז ביום הגורלי ההוא, ה - 4.4.2000
הוא ירה בי עוד חץ, אבל חץ שונה, חץ זהב אשר מזין את הלבה שהוא
מצית כל עוד הוא נשאר במקומו, ופגע בי בדיוק בלב.
קופידון עקב אחרי שנינו וגילה שהלהבה שלך דועכת ומתחדש כל הזמן
ולכן הוא לא התייחס לזה.

כעבור שנה הוא בא שוב לבקר, לראות איך מתקדם מה שהוא התחיל,
וגילה שלהבתך קטנה בלי לחזור וחשב שהוא עשה טעות.
ואחרי חודשים, ב - 15.6.2001, הוא ראה שהכל נגמר.
הוא בא לבקר אותי באותו יום, הסתכל בי בעיניים עצובות ואמר:
"סליחה, עשיתי טעות."
ואני עניתי לו: "לא עשית טעות קופידון, כי אתה לימדת אותי אהבה
מה היא. מאז שירית בי את חצך ועד היום היה הזמן הטוב ביותר
בחיי. ועל זה אני מודה לך."
אבל קופידון לא האמין שדברי אמת ויצא לחפש מישהי שתוכל לשלוף
את החץ מלבי ולסגור את הפצע שנוצר. אבל הוא לא מצא.
כעבור כמה ימים הוא חזר אלי ואמר לי: "חיפשתי אבל לא מצאתי
מישהי שתוכל לשלוף את החץ ולסגור את הפצע" ואני אמרתי לו: "אני
לא רוצה שהחץ יוצא וגם לא שהפצע ייסגר כי ברגע שזה יקרה אני
פשוט ישכח את כל מה שהיה לי איתה, ואת זה אני לא רוצה. כי אני
יודע שגם עם החץ יוצא הפצע תמיד יישאר פתוח כי אהבתי אליה
לעולם לא תעלם."
והוא הסתכל עלי בעיניים עצובות ואמר: "אני מבין ללבך ואני
אשתדל לא לעשות יותר טעויות כאלה לך. אתה אדם טוב ולא מגיע לך
כל הסבל שאני גורם לך." אז הוא הסתובב ופנה ללכת ואני אמרתי:
"תודה לך" והוא הסתכל עלי לרגע והלך.
מי יודע אולי הוא יצליח יום אחד למצוא מישהי שאיתה אחיה את
שארית ימיי.

יערה, אני מודה לך על השנה, חודשיים ואחד-עשר יום הנפלאים שהיו
לנו שבהם מצאתי משמעות לחיי. מי ייתן וגם לך קופידון ימצא את
האחד. בהצלחה, ושוב תודה.