פרק ראשון

הוצאתי את חרב הנשמות, הדקה כתער, שלי מנדנה ושיספתי במהירות
את חוטי האור הדקיקים שהגנו על הנשמה. פסעתי לי בניחותא אחורה,
מתבוננת בסיפוק בחוטים  המתאחים מחדש בצבע אחר, צבע הפחדים
העמוקים ביותר שהשתחררו, צבע האמת.
"עבודה נאה", חשבתי לעצמי בשעה שניקיתי את שאריות האור מחרבי
באמצעות מטלית מיוחדת עשויה חומר דמוי קטיפה זרוע בזהרורי אור.
הצבע היה בחירה שלי. האמת הפשוטה היא שהכל הוא בחירה שלך. וכמו
תמיד הדברים הפשוטים הם הכי קשים.
"הוא יגדל להיות בן אדם אמיץ וחזק יותר" נאמר שירי הלא נשמע
בשפת הרוח,"אם הוא יעמוד בזה". חייכתי. מעטים עמדו בזה. ליטפתי
את החתולה המנומרת שפסעה לצידי וגרגרה בהנאה בשעה שיד הרפאים
שלי גירדה מאחורי אוזניה. לחתולים אין בעיה לראות רפאים.
אולי מפני שחתולים מקבלים את המציאות כמו שהיא ולא את המציאות
כפי שהיא צריכה להיות. למוח האנושי תמיד היתה נטייה להתעלם
לחלוטין מדברים שלא נראו לו הגיוניים.
אני לא אומרת שבני אנוש אינם מסוגלים לראות רפאים, מיעוט קטן
של בני אנוש היו אכן ראו רפאים, אם כי בדרך כלל הם ראו רפאים
חדשים. עשר עשרים שנה בסביבה, לא יותר. לא היה להם סיכוי לראות
צללים יותר ותיקים. כמוני  למשל. אחרי הכל גופי היה עשוי מצל
ואור, שפתי היתה לשון הרוח הנושבת ונשמתי הבהובי  הלילה האפל
על הרקע הכוכבי.
אנשים נוטים לעשות הפרדה מלאכותית בין חיים ומה שהם קוראים לו
מוות, לא מודעים לחלוטין שמסביבם עולם פעיל לחלוטין של צללי
אור, צללי חושך וסתם צללים להשכרה, כמוני.
יצורים העשויים מאור וצל בערבוביה יכולים לעצב את דמותם על פי
רצונם. אני נטיתי חיבה לדמות הלוחמת האנושית הכהה, עזת
השרירים, שהיתה בעלת דמיון גופני רב לדמותי האנושית כפי שהיתה
בתחילת המאה ה - 18. סנטימנטים כנראה.
השעה היתה 12 בלילה. יכולתי להבחין בכמה שדוני צל מטרידים
קבוצה של נערות צעירות שנתקפו לפתע בפחד בלתי מודע והתחילו
לרוץ. שדוני הצל רדפו אחריהם בקולות צחוק.
החנקתי פיהוק. שדוני צל היו חברה מאוד משעממים. התעלולים שלהם
היו שחוקים והבדיחות נדושות. בתקופה לאחר שעזבתי את התאגיד
השמימי נהגתי להסתובב עם חבורות ממין אלה. עד שדימון מצא
אותי.
הייתי עייפה. לא ממש. לא הייתי זקוקה ממש לשינה אך הייתי זקוקה
לזמן לתת למחשבותי להירגע. שינה היתה הרגל אנושי.
קראתי למשב רוח רעננה. ליטפתי אותה ורכבתי עליה עד שהגעתי
למחוז חפצי. כרכתי את עצמי סביב עץ אקליפטוס גדול מידות, שם
היתה לי נקודת תצפית טובה על חלון מסוים בבניין התלת קומתי
הסמוך.
כן הייתי מציצנית חובבת. צללים צריכים לשעשע את עצמם  ובנוסף
עומדת לזכותם הידיעה שהם לעולם, אבל לעולם לא יתפסו.
נער צעיר ישב ליד המחשב, פניו מכווצות בריכוז. "הוא שוב כותב"
חשבתי בחיוך.
אצבעותיו התעופפו על המקלדת עוצרות מדי פעם כדי לחשוב על דרך
הניסוח הטובה ביותר, אחת לכמה זמן הוא גם דיבר אל המחשב. הוא
לא היה יכול לראות זאת בעיניו, אך בעיני חסרות הגיל, או ליתר
דיוק בנות 150 שנה לערך ראיתי איך האנרגיה של המחשב ושל כל
החפצים סביבו משתנה בהתאם. בהתחשב בהיותו חסר ניסיון, וכמובן
לא מודע לחלוטין לתכנון לינארי (כך נקרא ענף הלימוד של תכנון
ותזוזה של קווי אנרגיה באקדמיה ללימודים מתקדמים), הוא ביצע
זאת בצורה נאה עד מאוד. נהניתי להתבונן בו. למעשה אני חייבת
להודות ,לא בלי מעט קנאה, שאפילו אני לא יכולתי לארוג את מארג
המציאות בצורה כזאת טובה.
יצור מכונף ויפה תואר להחריד נחת על ידי "שלום וברכה לך
אלתיה", "שלום.. אני מכירה אותך?". מאניקים תמיד יסלדו מהמחשבה
שלא זוכרים אותם. "מרושעת כתמיד, אני רואה" הוא חייך. בן זונה.
היתה לו עדיין השפעה עלי. ציינתי כבר שיצורי צללים מעצבים את
דמותם החיצונית לפי ראות עיניהם, ודימון היה אומן.
צורתו היתה של מלאך שחור כנפיים, שערותיו היו ארוכות בצבע שחור
מבריק ומתוך פניו המעוצבים בשלמות הבריקו זוג עיני קרחון
כחולות וגופו השרירי המחוטב בשלמות התנשא לגובה של שני מטרים.
"לא מנומס" הוא נופף באצבעו לעברי, תמיד היתה לו חיבה
לדרמטיות, "לא תתקדמי לשום מקום אם לא תזכרי את בעלי הדרגות
הגבוהות", גם אם לא הייתי פורשת מהתאגיד ע"ש לוציפר דרגתי לא
היתה מגיעה לדרגתו.
"אין לי שום עניין להתקדם, זוכר?", ברור שהוא זוכר, הוא סלד עד
מאוד מהמחשבה שלא יוכל לתת לי פקודות עוד, ועד כמה שאני זוכרת
הוא היה מאלה שגינו אותי בחריפות לפני המועצה.
"לא נוטרת לי עדיין טינה?" הוא שאל בקול רך מפתה ומשועשע.
"כמובן שלא" אמרתי "למה שאני אנטור טינה למי שגינה אותי לפני
המועצה הגבוהה". לעזאזל! למאניק עדין היתה השפעה חזקה עלי, מי
ייתן ויתקע לתוך טורנדו.
"את לא מתאהבת בבן אנוש?" הוא שאל בשעה שהחווה בידו לעבר החלון
הפתוח. התאהבות בבן אנוש לא היתה ממש אסורה אלא פשוט לא מקובלת
מבחינה חברתית.
"פשוט נהנית מצבעי המחשב" השבתי מקווה שקולי לא רעד. משום מה
מסביב למחשבים נארגו מארגים יפים שהיה תענוג להתבונן בהם.
הוא העיף מבט. תודה לאל, בשלב זה הנער לא עשה שוב דבר מיוחד
והמארגים היו מארגי דמיון רגילים. דימון הסתכל בי בגיחוך, בני
אדם לא ענינו אותו במיוחד. דימון אף עם לא התעניין ביצורים
שהוא החשיב נחותים ממנו.
"תיהני" הוא אמר בזלזול ועופף לו משם, כנפיו חותכות את האוויר
ברעש. רעש די גדול אם תשאלו אותי.
הסתכלתי שוב על הנער. הוא המשיך לכתוב את הסיפור. התבוננתי בו
בהנאה, רואה את הסיפור כפי שהוא רואה אותו. היופי היה שובה
לב.
הייתי גאה בו. הוא בהחלט יגיע רחוק חשבתי לעצמי אך עם זאת חשתי
צביטה קטנה של כאב. עולמו לא היה עולמי. כל כך קרוב ועם זאת כל
כך רחוק.
התבוננתי בו בשעה שקם מכיסאו ומתח את גופו שלא זז כמעט בשעות
האחרונות.
הוא יצא מהחדר ומהאמבטיה נשמעו קולות של צחצוח שיניים. הוא חזר
כיבה את האור ונשכב במיטה. לאחר כמה זמן, כאשר הייתי בטוחה לפי
קצב נשימתו שהוא ישן, ריחפתי עם ניחוח הלילה ועם כמה עלים לתוך
החדר.
הוא נשם נשימות שקטות כאלה, כמעט בלתי נראות. ליטפתי בעדינות
את פניו. כמובן שהוא לא היה יכול ממש להרגיש זאת אך על פניו
עלה חיוך. נשכבתי לצידו למרות הסיכוי שאני אתעורר שגוף הצללים
שלי מעוף על ידי גופו. לא שזה היה משנה, אבל לא חיבבתי דברים
כאלה. התכרבלתי על ידו מבחינה בחיוך נוסף שחצה את פניו, כאילו
ידע שאני שם. "בלתי אפשרי" פטרתי את  הנושא ושחררתי את
מחשבותי. רק על ידו יכולתי "לישון".
באור הבוקר הרך הוא נראה נאה במיוחד. לא נאה כמו דימון כמובן
אבל נאה למדי. הוא פתח את עיניו הירוקות והסתכל עלי, "מי את?"
הוא שאל. "מה!" כמעט צעקתי, הוא לא אמור לראות אותי! "שאלתי מי
את?" הוא דיבר וקולו חם ורך. הוא לא היה אמור להבין אותי!
לשוני היא הרוח הנושבת, לשוני היא הרוח הנושבת!.
"אני יצור צללים" בחרתי בהסבר הקל.
"את יפה" הוא חייך והעביר את ידו בעדינות מעל פני, כאילו חשש
שהעלם, מה שתכננתי לעשות אבל יצר הסקרנות של גבר עלי.
אולי הוא מדיום, חשבתי לעצמי. למרות שמדיומים לא אמורים לראות
אותך, עצמי ענה בטון סרקסטי.
"ראית גם..."חיפשתי את המילה הנכונה "אחרים כמוני?"
"לא, יש אחרים כמוך?"
גיחכתי בניגוד לרצוני.
"אולי אתה מתמצא בקווי אנרגיה?" שאלתי אותו למרות שכבר ידעתי
את התשובה.
הוא היה נער רגיל לחלוטין.
"קווי אנרגיה?" הוא נראה מבולבל. "יש לי חגורה שחורה בקונג פו,
וחלק מהלימודים כוללים משחקים באנרגיה".
"רמה בסיסית" פטרתי את העניין. לא שמעתי על שום בן אנוש שהגיע
לדרגה הראשונה של תכנון לינארי שלא  לדבר על פרטקלים.
נזכרתי באמרה עתיקה שאמרה שנשמות אחיות יוכלו להבחין אחת השניה
בכל מצב אך דחיתי אמרה זאת כלא הגיונית.
"חלמתי אותך" הוא אמר ועיניו נצצו.
"תבין ילד" השתמשתי בביטוי הזה כדי להעמיד אתו במקומו "אני
יצור צל בן 150 שנה, אני מביאה פחדים לתוך לבבות בני אנוש וספק
לתוך מוחותיהם. אני לא פנטזיה רומנטית של נער מתבגר!"
זהו זה. זה היה צריך לעבוד. לא שנהניתי לומר לו שאני "זקנה" כל
כך, או שאני לא יצור של אור טהור כמו שהוא חשב שאני. במיוחד
כאב לי לראות את הבעת האכזבה על פרצופו. באותו הרגע עבר בי
הרהור של חרטה על זה שלא פעלתי יותר למען הטוב בעולם. "מה אני
חושבת", נזפתי בעצמי, "הרי תמיד חשבת שהתאגידים, הטוב והרע,
מטומטמים עד בלי די. למרות שאם נודה בכך תמיד היתה לך משיכה
טבעית לרוע".
העיניים האלה! למה הוא צריך להתבונן בי כך. אבל אז המבט השתנה
וקול שריקתי עדין נשמע ברקע. הכרתי את הקול הזה. זה היה הקול
שמצביע על כך שמארג המציאות משתנה, מתארגן מחדש. רק מכשפים
מהדרג השמיני ומעלה יכלו לבצע ארגון כזה. למעשה ממין זה נדרש
כשרון רב ומאות שנים של ניסיון. "את אמיתית בדיוק כמוני" הוא
אמר.
נשימתי נעצרה זמנית בתוך ראותי. נשימה? ראות? ידו נגעה בידי
באצבעות רכות שהעבירו צמרמורות של עונג בכל גופי. ידי? גופי?
נדרשו לי כמה דקות כדי לתפוס את זה.
הייתי בת אנוש שוב.