ובערבי שישי היינו מתאספים מול שולחן גדול
ומול מפה לבנה מאוד.
משפחה חצי שבורה מונחת ליד כוס יין מלאה למחצה
וחגים כל אחד סביב עצמו.
וכמשפחה שהיא כמעט שבורה במלואה היינו לוגמים
במהרה את מרק הירקות שהאמא השבורה מאוד שלי הייתה מכינה
בתחושה שזה גם סוג של אהבה.

והשקט הזה שהסתחרר כזבוב סביב מנורה אחת מעל השולחן
נדם לו והמשפחה הזו שהיא בטח כבר שבורה מדי לא נדמה
למראה כוס היין המתנפצת באלגנטיות לעבר רצפה קרה
מידיה הסוריאליסטיות של האמא.

ואני עצמי עוד חגה סביבה כזבוב יתום שפתיים
ומנסה להשחיל מילה או שתיים
על המרק הזה.