היי! היי!
את!
כן, את!
תעמדי רגע. פה, איפה שאת.
תגידי, מה את רוצה ממני? מה, אני חייב לך משהו?
באמת. אני שואל אותך ברצינות. אני חייב לך משהו?
אני לא זוכר שעשית משהו. בשבילי, בשביל מישהו אחר, בכלל.
אפילו בשבילך.
מה את עומדת כאילו שאת לא מזהה אותי? עם הפה הפעור הזה.
עם... השפתיים האדומות האלה.
אלוהים, איך התגעגעתי אלייך.
אם היה לי אומץ הייתי מחבק אותך עכשיו. מחבק אותך כל כך חזק עד
שהיית מרגישה איך עומד לי. לא, לא. אל תברחי. חכי שנייה. אני
לא רוצה לעשות לך כלום. באמת. אני רק אוהב אותך, נורא, אני
חושב. אני לא יודע מה להגיד. בחלומות שלי את תמיד כזאת...
נענית כזו, רכה כזו, תמיד מתפנקת לתוך הידיים המושטות שלי.
תמיד משמיעה את קולות הגרגור האלה כשאני מעביר אצבע לאורך
הצוואר החלק שלך. פתאום נעלמת. איפה היית כל הזמן הזה? את
יודעת כמה דאגתי לך? לילה אחרי לילה! אני ישן וישן ואת לא
מגיעה. אפילו לא גיחה לאיזה חיבוק. כלום. וכל מה שיש לי בראש
זה שאת נוסעת ברכבת, כמו סיפרת לי אז, באחת הפעמים שישבנו
ודיברנו את החלום אל תוך הבוקר. בפעם ההיא, שפיטרו אותי. מחיפה
לתל אביב. מתל אביב לחיפה. את יודעת מה זה עשה לי?! יש לך
מושג!? או שאת מעדיפה להמשיך עם המבט המשתאה הזה כאילו שאת לא
מבינה על מה שאני מדבר. חצי שנה אני הוזה עלייך, כותב עלייך,
מונולוגים שלמים שאין בהם כלום חוץ ממילים יפות. חצי שנה אני
מדמיין שאני סורק קרון רכבת בשביל לחפש אותך. ועוד קרון אחד,
ועוד אחד. החלומות הקסומים שהיו לי איתך התחלפו פתאום לריצה
אינסופית בקרונות רכבת. ריצה במעגלים, כנראה, כי מעולם לא
הגעתי לקטר, רק התקדמתי מקרון לקרון, סורק פרצופים משתאים כמו
שלך, אבל אחרים. חשבתי לעצמי שבשעות הצהריים יהיה יותר קשה
להבחין בך, אבל באתי בכל מקרה. כי מי יודע, אולי תחליטי לבוא
בצהריים. נשים רבות חוצות את המסלול בצהריים, ואין ספק שלחלקן
יש שיער גלי. וחלקן דקיקות... ולפעמים זה הקינמון, אבל מעולם
לא פגשתי אותך. פשוט טרחת לא להגיע. או שלא טרחת להגיע. וזה לא
שלא יכולת, הרי הגעת, פעם, לילה-לילה, חודשים ארוכים. שום דבר
לא עצר אותך. לילות גשומים, לילות קיץ עם ירח מלא, לילות של
בדידות, לילות ריקים של אהבה רגעית. לפעמים חששתי שאת כבר לא
נוסעת ברכבת יותר. אולי מצאת עבודה בחיפה, אולי מאהב בבנימינה.
אולי בכלל את עוצרת בנתניה ושם את יורדת, הולכת על משטח הבטון
בנעלי עקב, מתקתקת את קיומך בהתרסה נשית. כמעט והתייאשתי,
בחיי.
כן, את יכולה לשבת.
אבל החלומות שלי לא הרפו. חיפה - תל אביב - חיפה. רכבות
עוברות, אחת אחרי השנייה. היה רגע שכמעט התייאשתי. היה רגע
שאמרתי לעצמי, את חלום, לא יותר, אבל זה לא התחבר לי. היה בזה
משהו אחר. חלמתי על דברים אחרים, חלמתי על נשים אחרות. זה אף
פעם לא היה ככה. ידעתי שאת אמיתית. לא היה לי ספק, אפילו לא
קל. ועכשיו כשאת פה... פתאום, כלום? אפילו לא חיוך? אחרי כל מה
שהיה לנו? אפילו לא מבט רך?
הנה, ככה. את מבינה את הכאב שלי?
באמת?
כן, נשתה משהו.
החיוך שלך... הוא יפה כמו שזכרתי.
בואי.