הזיות - פרק ראשון
הדלת נפתחת בחריקה. אור לבן מסתנן אל תוך החדר מהמסדרון הבוהק.
אני שוכב במיטה בודדה בחדר לא גדול וראשי מופנה בדרך כלל אל
הדלת במין ציפייה סתמית למשהו חדש. מבעד לדלת חודר גוף גדול.
הגוף מוכר לי אבל הזיכרון לא מפעפע והמאבק מתיש אותי. עיניי
נעצמות מעצמן ואני מתרחק מגופי הרפה.
הגעתי אל נווה המדבר שלי כמו תמיד. הפעם לא הכרתי אותו. נדמה
לי פתאום שאף פעם לא הכרתי אותו. הפעם גם היא לא הייתה שם. זאת
שאהבה אותי, זאת שאהבתי כל פעם מחדש. נשכבתי על הדשא הרענן,
סופג לגופי את הלחות.
יד נוגעת בזרועי. היא כואבת. אני מנסה לזוז אבל אבריי אינם
נשמעים לי.
הרוח אינה זורמת, היא אפילו אינה נושבת. אני חולם על הקרירות
הנעימה של עלי הבוקר, על קרני האור הנשברות באגלי הטל. זה מקרר
אותי מעט.
אני מצליח להזיז כתף, או אולי רק נדמה לי שאני מצליח. התחושה
מרגיעה אותי. התרופות מרדימות אותי. אני שוב מאבד אחיזה.
אני מוקף כדרכי בארבעה קירות, לא גדולים מדי, והאוויר מלא
בעשן סיגריות. תמיד בחרתי את החדרים שלי כך שהקירות לא יהיו
גדולים מדי. אין תמונות בחדר. אין מדפים. אני אוהב את הקיר
החשוף. אוהב את הלבן החסר, את הפסים הדקיקים שהשאירה מברשת
הצבע הישנה. החום הזה משרה עליי אוירה סנטימנטלית. אני חייב
להתעורר.
מבעד לחרכי העיניים אני רואה אותו יושב מולי. זקוף הוא מביט בי
בעניין. הוא מתחיל להיות מוכר. העיניים. האף הנשרי והחזק,
השפתיים החיוורות. משהו מפריע לי. משהו בלסת שלו, בקמטים
המבצבצים מסביב לעיניים הקטנות. כמה זמן אני ישן לעזאזל? אני
מפנה את ראשי.
הראש מסתובב. אני מביט במאוזן אל רגליי. ראשי מוטה קדימה על
הכרית הכחולה. תמיד דאגתי לנקות את הרגליים לפני שנכנסתי
למיטה. אלוהים, איזה מנהג מעצבן. מה אכפת לי אם אני הולך עם
הלכלוך או שוכב איתו לישון? אני עדיין נכנע לדחף הניקיון העצמי
לפעמים. הפעם לא נכנעתי. עיסה של מים ואבק התקשתה בין
אצבעותיי.
הצלחתי להתעורר. אור בקע מהתריסים. הבנתי שכבר לא לילה. אני
נזכר שהיה לי חלום. אני חושב שהיא הופיעה בחלום שלי.
יד אחת מתרוממת מהמיטה ומנגבת את המצח שמתחיל להיות לח. אני
מסתכל עליה. זו היד שלי. הסדינים ספוגים בזיעת לילה. היו לי
סיוטים.
הוא עדיין יושב, עדיין דרוך, כאילו משהו הולך לקרות בקרוב
מאוד. אני יכול להניע את האצבעות שלי מתחת לשמיכה העבה, אבל
אני לא רוצה להיחשף. שרירי הפנים שלי זזים ואני חושש שהוא יכול
להבחין בתנועה. אני יכול להבחין בדריכות שמקשה את גופו.
אני טס מעל אפריקה עכשיו. ג'ונגלים ירוקי עד מתקדמים במהירות
מתחתי. עצי בראשית שולחים ענפים עצומים מעלה. לידי יושבת נערה
עם שיער מתולתל בצבע החמרה, ז'קט ג'ינס מהוה ומכנסים בלויות.
היא יפה, אני מהרהר, כל כך יפה שבא לי לברך אותה. אני מניח את
ידי באדישות על ידיות המושב ומותח את רגליי. נוצרת בנינו נקודת
מגע לשניה וצמרמורת נעימה חולפת בגופי. היא מצידה אינה מסיטה
את רגלה. אני מנסה שוב.
אצבעות מטופחות נוגעות בי, מרפרפות על מצחי. אני פוקח את
עיניי. האור הלבן מסנוור אותי. רופאים טורחים סביבי, נובחים
הוראות אל האחיות שמסביבם. אני שוב שוקע לתרדמה.
אני רוכן מעליה, בוחן מקרוב את פני העכבר שלה, חודר בעיניי אל
הצלקות שלה. עובר בלשוני על המשטח המחוספס של עורה, מרגיש את
מליחות עיניה. אני בוכה איתה. אנחנו מתחברים באלפי נקודות. אני
נדקר בפטמותיה. היא נדקרת מאברי.
כשאני מתעורר יש איתי מישהו בחדר. זה כמה ימים שמישהו בחדר
בשנתי. לבוש בחלוק לבן ובד ירוק חיוור מכסה את פיו, הוא מביט
ברשימות שלפניו. יד אחת מעלעלת ברשימות ויד שניה מגרדת בעצבנות
את לחייו הזיפיות. בסריקה מהירה אני בוחן את עצמי, ממיין את
אברי ל"לא כואבים" ול"כואבים", ומשנה תנוחה כדי להעביר את הנטל
מ"הכואבים" אל ה"לא כואבים". עכשיו הרבה יותר טוב. אני עייף.
העייפות רובצת בי כמו כתם שומן שהזמן עשה אותה מקשה אחת עם
נפשי. אני מאבד שליטה על הגוף. רוצה לקום אבל לא יכול לזוז.
אני שוכב מאובן, צולל לעומק בעודי צף. |
