"היפ הופ לקפוץ לקפוץ" הקול עמום אבל חודר היטב מבעד לאוזני
הפרווה שלו.
"היפ הופ לרוץ לרוץ" המצנפת שעל ראשו מתמתחת ברוח והיא אנכית
לראשו הביצי.
שרירים משתרגים כמו צמחים מטפסים על עצמותיו.
הוא שואף אויר.
קול צפצפני שורט את אוזניו, "ראיתי אותך נושם. אל תחשוב
להתחמק. היפ הופ, לא לנשום, לרוץ לרוץ".
כשהוא עובר ליד אבן גדולה הוא סופר אותה. אחת, הוא מציין
לעצמו, וגם שתיים. ולפעמים האבן אינה גדולה ואינה קטנה, ובעוד
הוא מתלבט אם לספור אותה, עובר הוא ליד אבן גדולה ואז הוא
מתבלבל, ושוב מהתחלה. אחת, הוא מציין לעצמו, וגם שתיים וגם
שלוש.
וכשהוא חושב אז הקול שורק " לא לחשוב, לא לכתוב, היפ הופ,
לקפוץ במקום".
הוא מנסה לגעת בשמים במקום שנגמר האוויר ומתחיל הכחול הבהיר,
וגופו מתמתח כשהוא קופץ וקופץ וקופץ, עד שאין הוא מרגיש את
רגליו או את האדמה. אולי זו הרוח הקרה, הוא חושב, והקול קורא
"לא לעמוד במקום. לקפוץ ולא לנשום".
רגליים, אני לא מרגיש את הרגליים הוא חושב בבהלה, אבל כשהוא
רואה את העננים עולים ויורדים הוא יודע שהוא עוד קופץ.
"ועכשיו", הקול נחסם בגופו, "בריצה קלה מסביב וכולם חושבים על
אימא" אימא גדולה וחזקה. הוא מרגיש את חיבוקה ומנסה לרוץ כמו
עובר ורק חבל הטבור עוד מושך אותו הלאה, ידיו פרושות לצדדים.
" להוריד ידיים" הקול נשמע רטוב יותר, "לחבר מנגינות שמתחילות
בדו". הוא עף עכשיו. |