"תבינו אותי - אני ישנתי עם בחורה שהייתה עייפה מכדי לשכב
איתי, גרתי עם חברים שהיו טרודים מידי בשביל לעזור לי, בן
למשפחה שהייתה ענייה מכדי לפרנס אותי, אני הייתי לבד. תמיד
לבד.
הייתי חייב לעשות משהו, לא הייתם עושים כלום? זה לא שאיבדתי
משמעות בחיי או משהו כזה, פשוט הבנתי, פתאום, שבדרך בה אני
הולך אני לא הולך להיות מאוזכר בשום שיר, אם אתם מבינים למה
אני מתכוון. אין ספור פעמים אמרתי לעצמי שיזדיינו כולם, יש לי
את עצמי, אבל פתאום התחלתי לפקפק גם בזה. הרגשתי שאני מאבד
אחיזה ביש ותחושת האין מתחילה לדגדג לי את האצבעות. כלפי חברי,
ככל שיכלו לדעת, חיי האהבה שלי היו פורחים. אין להטיל את האשמה
במה שאמרתי, האשמה הייתה מוטלת במה שלא אמרתי, במה שלא יכולתי
להגיד. לילות של כאב במחיצת האישה שאוהבת אותי הסתיימו בכניסה
מבודחת הביתה, ותוך כדי הסרת הבגדים המאוסים, הצלחתי לזרוק
איזו מילת עידוד לאחד מהשותפים לדירה."
אני מצטייר טוב או רע? מהמבטים הקפואים שמופנים לעברי קשה לי
לדעת. תערוכה של תמונות על הקיר, פרצופים על פרצופים. אני
מרגיש  שנאה אבל לא יכול לכוון אותה. כמו שיכור שמחזיק אקדח,
אני יורה רק כדי להרגיש את הרתע.
אני שולח יד עיוורת ועוברות שניות רבות עד שהיא מוצאת את
הבקבוק. אני לא רוצה לשתות יותר, אבל אני אוהב את התחושה של
הבקבוק. יש לו צוואר ארוך וחלק וכשאני מחזיק אותו אני חושב על
הזין שלי.
הפרצופים הארורים האלה, מוקפים במסגרות לבנות, לא נותנים לי
מנוחה. אני בולע את רוקי.
" אחרי יום מלא אכזבות הייתי מגיע אליה, כולי מוכן ומזומן
לתמוך בה ולהחזיק אותה כדי שלא תתפרק. כמו החיים שלי, כמו כל
דבר יציב שהיה אי פעם מסביבי. אני אוהב אותה. זה ברור לי יותר
מכל דבר אחר"
למה אתם מופתעים כל כך? אתם לא מאמינים ביכולתי לאהוב? אם
הייתם מאמינים בי הייתי יכול לאהוב  גם אתכם. אבל אתם תלויים
שם, מביטים דרכי, ללא רוח חיים אך עיניכם פקוחות.
אני מפסק את רגלי על הכסא הנמוך ונשען מעט לאחור. מרים את ראשי
למעלה עד שהלבן הבוהק מסנוור אותי ואישוני מצטמצמים במהירות.
פרץ של צחוק נפלט ממני, זה לא אני הוא זה שצוחק אבל זה הגוף
שלי וכמו הרבה פעמים בעבר, הגוף שלי מראה רצון משלו. לא ממש
אכפת לי שהם מביטים בי אבל העובדה שלא זיהיתי פרצוף של אישה
ביניהם  מגביר את תחושת האי נוחות. תמיד היה לי יותר קל לדבר
עם נשים. אני מישיר מבט אל כל אחד ואחד מהפרצופים אבל הם לא
מרגישים מאוימים גם כשאני מצמצם את עיני לכדי חרכים צרים. אני
תוהה אם אי פעם מישהו הרגיש מאוים על ידי. קשה לי לזכור מקרה
כזה. זה טוב או רע? המבטים שלהם לא מגלים את מחשבותיהם בנושא.
אני פושט את רגלי קדימה, מותח אותן ככל יכולתי, כאילו מצמיד
לפרצופם את הסוליות הבלויות של נעלי. נראה לי שהם מביטים גבוה
מעלי אל נקודה בקיר שמאחורי. אני מסתובב בבהלה אבל חוץ משקע
חשמל בודד איני מזהה דבר להתמקד בו. הם מנסים להתל בי, אני
חושב לעצמי, שינסו, זאת לא תהיה הפעם הראשונה.
"הייתי יכול להקדיש לה את חיי אם היא הייתה מסוג הנשים
שמסוגלות לקחת"
זיהיתי חיוך? זה לא אמור להצחיק לעזאזל, אני מחייך בעל כורחי,
זה לא אמור להצחיק.
"אתם מכירים את הנשים האלה, אלה שישאבו ממכם את טיפת החיים
האחרונה שלכם ויתלוננו שאין עוד"
כן, אני מרגיש שנאה, ועכשיו היא מתחילה לקבל צורה. אני נעמד,
בקושי, ומתבונן בפרצופים בהקלה.
אני מתחיל לזהות אותם לאט, כמו ילד שפותח עטיפת מתנה, וצמרמורת
קטנה עוברת במורד גבי. כמעט שכחתי אותם, כל פרצופי. אני לוגם
מהבקבוק ומטיח אותו אל הקיר. הוא מתנפץ בהילוך איטי והמשקה
הזהוב זולג על אחד מהם, מרטיב את נייר הכרומו החלק. כן, אני
בהחלט שונא. וזה נעים לי. סוף סוף.