היא סורקת שערה בזמן הדיבור. אני שוכב על המיטה. גבי שעון על
הכרית הגדולה שלה, מאזין, בחלקים, לסיפוריה על ילדותה, ועל
אביה שמת, ועל אימה שהבדידות הכריעה אותה. אני מעביר יד קלה על
הצלקת במצחי. צלקות קיימות רק כשרואים אותן, והיא מראה לי
עכשיו את הצלקות שלה, אני חושב. בחוץ משתוללת סופה והתריסים
סופגים את הרוח ברעשי חריקה. "להדליק נרות?", היא שואלת, על
פניה עולה מין חיוך מנומנם כזה שמצליח להשכיח לרגע את הכאב.
אני מתבונן בה, כותונת שחורה ועור לבן, ומצליח לאהוב אותה
עכשיו. "בואי הנה", אני טופח על המצעים הרכים והיא קמה, מכבה
את האור ומתקרבת למיטה. מבעד לתריסים החורקים בוקע אור כחלחל
של לילה. אני מניח את זרועי על הכר שלצידי והיא, בטבעיות,
מתכרבלת אל חיקי כאילו עשתה זאת שנים. אני מחייך אל התקרה. היא
מעבירה יד בוטחת על צווארי. ברקע אני שומע את אגם הברבורים.
אני חולם על שפתיים.