אחת
עיניים נוצצות. מישהו נכנס. היא מביטה בו, מודעת לעירום שלה.
פטמותיה היו זקורות כבר מלכתחילה, אבל הפעם אפשר היה לראות,
באפלולית הסטודיו, סומק קל על לחייה. פיה קפוץ.האם היא מתחוללת
מבפנים? קשה לראות. מקצוענות. ראיתי אותה כשהייתה לבושה, היא
נראתה מוזר. לא מושכת. העירום שלה שונה. אולי זאת התאורה אבל
היא הופכת חושנית כנגד עיני. אולי זה האלכוהול. החושניות שלה
מרתקת. היא אינה מינית שכן אברי אינו מזדקף ולו מעט. מעניין אם
הייתה פונה אליי, לאחר מכן, הייתי מזדקר מזיכרון עירומה. נראה
לי שלא.
זה הערב הזה, הלילה הזה, העייף.
אני בוהה בחזה הקטן שלה. השאר מציירים אותו, אני מלטף אותו
במחשבתי מתוך אהבת העור. האור מטיל צלליות מרתקות על גופה.
פטמתה יוצרת צל חד על זרועה. צווארה נחלק לצידו האפל וצידו
המואר. הנשיות שלה עולה וצומחת ככל שאני מתבונן בה יותר ואני
רוצה לחוש את חזה למרות שאיני מגורה. סקרנות פיזית. חיבור. האם
היא נעצבת? הייתי מדבר איתה את הלילה. צלילה אינסופית אל תוך
נפשה. ככל שהעור חשוף יותר, כך הנפש עלומה.
ואז היא מתיישבת. משנה תנוחה.כבר לא לגמרי ערומה, לא לגמרי
מסתורית. אני חוזר לאלכוהול. אני נאלץ לשנות זווית כדי לחזור
אל הקסם שאיני רוצה  לאבד. לא הלילה. ועכשיו אני רואה מעבר
לזרועה המונחת, קצה של שד, פטמה חבויה, צילו של פיתוי. אני
מתפתה אל הקסם שאני יוצר בתוכי. עולם מקביל.
האם היא מאבדת סבלנות?
עיניה חולפות על פני התקרה. על פני האנשים. גבותיה הדקות
נותנות לפניה גוון אוריינטלי. גבה העצל מונח בקווים עגולים,
החותכים זה את זה, מבעד לצל שמשאיר גופה על הבד האדום. בידה
סיגריה. הסיגריה זקורה והיא עוצמת את עיניה ומתנשמת. עצב? אני
אוהב לזהות עצב אצל נשים כשאני מתבונן בהן בצורה חודרנית. זה
מעורר את החמלה שלי, אולי הרגש היחיד שעוד נותר בי. עיניה
נעצמות ונפקחות כאילו היא מתנמנמת אל מול הקהל. אולי היא רוצה
לבכות, ואולי זה מבט מזלזל. היא נסחפת אל תוך עצמה, אני יכול
לראות בבירור איך היא זורמת בנהרות נפשה.
אני רוצה לאחוז אותה. האם עורה רך כמו שהוא נראה? שפתיה
אדומות, מלאות. אני עדיין לא מתעורר אליה, אבל מרגיש איך אני
נשאב לאיטי אל תוך עיניה הנעצמות. אנשים נוספים נכנסים, חודרים
בגסות אל תוך הרגע שלי.
אילו יכולתי לאהוב עוד פעם אחת. אילו.


שנייה
היא שרועה. עיניה עצומות. היא מחזיקה את גופה הרך על ידה
השמאלית. שערה גלי, מפוזר, חציו נופל בצורה מסודרת מעבר לעורפה
וחציו מפוזר אקראית על שתי כתפיה. ידה הימנית מונחת על בטנה
העגלגלה. שדיה גדולים, כבדים במידה אך עדיין שומרים על זקיפות.
פטמותיה נחבאות, צבען מתמזג עם עורה בתאורה החמה. רגלה האחת
מתוחה בצורה נינוחה אך רגלה השנייה מונחת בזוית לא טבעית.
היא מתיישבת. היישר מולי. נבוכה, משחקת עם שדיה, מסתירה אותם
בהפגנתיות, בעוד רגליה הפסוקות חושפות את שיער ערוותה השחור
והמשיי. גופה רך. אי אפשר להתעלם מהרכות שלו, כמו הייתה הרכות,
הכוח שלה. נשיות? אני מתבונן בה היישר אל תוך עיניה העצומות.
מתבונן בשפתיה הנעות לצלילי השיר המתנגן. היא נראית כמתפנקת.
אני מביט בכתפה האחת, המורמת. מסתכל באצבעותיה, איך בנינוחות
היא חופנת את שדה. ראשה מוטל על הכרית המונחת על המיטה האדומה
שמאחוריה. אני מתבונן במפגיע אל בין רגליה. מנסה למצוא את דרכי
לתוכה.
אני לא מוצא. אני מאבד את דרכי בתוך מחשבותיי ואני לא חושב
עליה אלא על עצמי. אני מותח את ידי הדמיונית על קווי קפלי בטנה
הרכה. תחושה מעורבת. האם אני מרגיש את עצמי יותר ממה שאני
מרגיש אותה? אני מאבד את התחושה אל מול רגליה הפסוקות וידיה
החופנות. מכל גופה מרתקות אותי עיניה העצומות, המעפעפות מתוך
העלטה שהיא רואה. העירום שלה הופך לטבעי ככל שעובר הזמן. היא
משתלבת בנוף החדר. כרית, וילון, שמיכה, אישה עירומה, נגן
פסנתר. אני מחכה שעיניה יפגשו את עיני. ואז מה? מבוכה? לא
עכשיו. לא אחרי שהטמעתי אותה בחלל. אני משתעשע בחלקות עורה,
בנגיעות האור על גופה, מעיר אותה במחשבתי.
ועכשיו היא נעמדת. עכוזה הלא משלם מופנה אליי. צדודיתה מורכבת
מעשרות קווים מעוגלים. היא מתכסה.
החמצה?
לרגעים אהבתי אותה. כמו תמיד, רגעים.