זה היה בוקר כזה, ידעתי שמשהו רע הולך לקרות באותו יום.
התעוררתי כשהשעה עוד היתה חד ספרתית, החריץ הדק בין התריסים
הספיק בשביל לראות שבחוץ ערפל, והאוזניים שביצבצו מחוץ לשמיכה
התכווצו מקור אכזרי. "מי הגאון הזה שקראו לו פוך, שהמציא את
השמיכה?" היתה המחשבה הראשונה שעלתה במוחי. לו רק הייתי מקבץ
לספר את כל המחשבות הראשונות שעולות לי על הבוקר. "פוך, נשמע
גרמני", עניתי לעצמי, "הוא בטח יצר את המילוי מציפורניים של
יהודים, זה הדבר היחיד שהם לא ידעו מה לעשות איתו". אין כמו
להתחיל את היום עם בדיחת שואה. חבל שלא כולן שותפות להרגשה
הזאת, ולכן כבר שנה וחצי אני מנהל את הדיאלוגים של הבוקר בעיקר
עם עצמי. בכל זאת, בבוקר הזה בדיחות שואה ללא ספק התאימו
לאווירה הכללית ולמראה העגמומי שניבט אליי מהחלון. "אין סיכוי
שאני קם היום מהמיטה", הודעתי לעצמי רשמית, בדיוק כשהטלפון
צלצל בפתאומיות. "מי המשוגע שמתקשר בשעה כזאת ?". כיון שגם
הפעם הטלפון לא הגיע אליי בכוח טלקינטי, אחרי ארבעה צלצולים
עברתי ל"זחילת פוך", הדרך שלי להגיע אל הטלפון כך שכל האיברים
נשארים מכוסים. "הלו", עניתי בקול מנומנם בצורה מופגנת. מי שזה
לא יהיה - כדאי שירגיש אשם שהעיר אותי, גם אם הוא התקשר לבשר
לי שמישהו מת.

"רותם מת", אמר הקול בצד השני.
"מה ?"
"רותם מת".
"אהה, מה קורה חוץ מזה?"
"מה ?"
"כלומר, מה... איך זה קרה?"
בשלב הזה כבר חשבתי שאני מזהה עם מי אני מדבר, אבל לא הייתי
בטוח. שלוש שנים שלא שמעתי משני, ודווקא ביום סערה היא מתקשרת,
ולמה? בגלל שרותם מת? חיכיתי כמה שניות, אבל הדבר היחיד ששמעתי
היה קולות של בכי. זה כנראה ממש עצוב שהוא מת.
"אל תבכי", מצאתי מה להגיד. "בסך הכל..." נתקעתי. בסך הכל נו,
זה רק רותם, היום הזה היה מחורבן עוד לפני שהוא מת, היום הזה
נועד להיות אבוד, טוב שהוא מת דווקא היום וביזבז לנו כזה יום,
ולא איזה יום אביבי שטוף שמש שבו הבחורות רק מתחילות ללכת עם
חולצות בטן קצרצרות ומחשוף עמוק, וריח של פרחים או של סקס עומד
באוויר ו...
"אני חייבת להתקשר להודיע לכולם, אני אספר לך הכל בהלוויה".
"איזו הלוויה?" הבכי המתגבר של שני נשמע כמו צפצוף צורם במיוחד
בשעשועון טלוויזיה בו המשתתף אמר את התשובה הלא נכונה. "כלומר,
איפה ההלוויה?" תיקנתי. אני לא מאמין, איזה רותם שאני לא מכיר
מת דווקא היום, יום שהכרזתי עליו כעל תת-פוכי ויהי מה, ואני
מתנדב ללכת להלוויה בגלל איזו חברה שלי לשעבר שאפילו לא הייתי
קורא לה חברה שלי לשעבר כי הייתה לה "בעיה להגיע לאינטימיות
הדרושה לקיום יחסי מין" אז זרקתי אותה.
"ירקון בשלוש, מהשער הראשי", אמרה וניתקה. בטח מהשער הראשי,
אלא מאיפה? זה בית עלמין, לא אצטדיון כדורגל, אין שערים נפרדים
לאוהדים של כל מת, ובטח שאין שערים מיוחדים לוי איי פי, כשאתה
באדמה אתה לא איי וגם לא ממש פי. במחשבה שניה, חבל שאין כאלה,
הייתי משלם כמה שקלים בשביל לא להתחכך בכל האנשים שם.

בשלוש ועשרים עצרתי את הטי.טי. בחריקת בלמים במגרש החניה,
והתזתי קצת בוץ על זוג קשישים שעמד להכנס לסובארו שלידי. טוב
שהם לא שמו לב, היום שלהם לא היה משהו גם ככה. רק שכל הבוץ
מסביב לא ילכלך לי את הבירקנשטוק החדשות.
שני הייתה האדם הראשון שראיתי בשער. למעשה היא הייתה האדם
היחיד שראיתי בשער. כנראה לא היו לו הרבה חברים, לרותם הזה.
"אני כל כך שמחה שבאת, התחלתי לדאוג", חיבקה אותי חזק, "בוא,
ההלוויה יצאה רק לפני כמה דקות, אם נלך מהר נדביק אותם".
נשארנו מחובקים. עדיין משתמשת באיסי מיאקי, עדיין אי אפשר
לעמוד בפני הריח שלה. המחשבה להתערבב עם כל הזקנים ולהחליף את
ריחה בריח המוות הדבוק בהם לא קסמה לי.
"אל תדאגי, לא צריך למהר, יסתדרו גם בלעדינו", אמרתי תוך
השתחררות עדינה מהחיבוק, רגע לפני שתרגיש את המכנסיים שלי
מתרחבים.
"אז אתה לא רוצה ללכת?", הפתיעה אותי שני. נשמע כמו שאלת
מלכודת.
"תראי, אם אני כבר פה, הרי באתי בשביל ההלוויה לא?" התפתלתי.
"בוא נעשה סיבוב בחוץ, נוכל קצת לדבר", הציעה.
"בואי נעשה סיבוב באוטו שלי, אני נוסע בטי.טי", השוויתי את
ההצעה שלה, והעליתי.
שתי דקות אחר כך היינו בטי.טי., לא לפני ששני השוויתה את ההצעה
והוסיפה קצת משל עצמה
"אם כבר אנחנו בטי. טי. אז המושב האחורי שלה יותר נוח", אמרה.
טוב שיש חימום למושבים האחוריים. בקושי הספקתי לסגור את הדלת
מאחורינו והיד שלה כבר נשלחה לתוך המכנסיים שלי. רק שלא יתלכלך
לי הכיסוי של המושבים.
"תגידי", שאלתי אחרי חצי שעה.
"מה?"
"כמה זמן לוקח..."
"אל תדאג, עוד רגע"
"לא, כמה זמן לוקח להלוויה להגמר?"
"מה?"
"כמן זמן לוקח..." כבר לא שמעתי את עצמי בתוך הצעקות שלה. רק
שלא יתעוררו המתים.

ניחום אבלים התברר בפעילות מאומצת אך מהנה בהרבה מהצפוי. מדי
פעם נהייתה עצובה ויכולתי לזהות דמעה בקצה העין שלה. הייתי
מחבק אותה ולוחש לה באוזן "אני לא יודע מה להגיד", והיא היתה
לוחשת לי באוזן "בוא נזדיין". לאחר שהסתיים השבוע, החלטנו לנצל
את השיפור במזג האוויר ולמסד את יחסינו בסופשבוארוך בצימר
בגליל העליון. העמסנו את הטי. טי. ביותר מדי דלק ופחות מדי
יין, והתחלנו את הסופשבוע ביומיים של טיול מהג'קוזי למיטה
וחזרה. "את לא רוצה לצאת לטייל ? תראי איזה מזג אוויר יפה
בחוץ", הייתי המום מהשאלה שנפלטה לי לבסוף. מסתבר שגם לי יש סף
שבירה. "בטח", הפתיעה ומיד התחילה להתלבש. "לא יזיק קצת
לגוון", הוסיפה.

נסענו לכיוון נחל צלמון, הלכנו במסלול התחתון, המשכנו לנחל
הזאכי ולמערות המג'רסה.
"בוא נכנס למערות המציצה", הציעה שני.
לא שאלתי.
לאחר מכן המשכנו במורד הנחל עד למאגר המים הגדול. שני רצה
פתאום לכיוון המים, פשטה את המכנסיים, נכנסה למים הקפואים,
ואני בעקבותיה.
"את משוגעת, תראי את כל המטיילים, אנחנו היחידים שנכנסו למים
הקפואים האלה".
"לא נורא תיכף יהיה לך חם", הבטיחה.
"בוא נעשה סקס".
"עכשיו?"
"למה לא?
"תסתכלי מסביב, יש אנשים".
"הם לא יראו, אנחנו במים".
"בכל מקרה אין סיכוי שיעמוד לי בקור הזה".
"אני רוצה לראות שלא יעמוד לך כשאתה איתי", הבטיחה וקיימה.
חזרנו לצימר מותשים אך מרוצים. "מה עושים עכשיו ?" שמעתי את
שני שואלת רגע לפני שנרדמתי.

"יוווו אני מתה מרעב", העירה אותי שני מוקדם מדי בבוקר שלמחרת.
"שמת לב שלא אכלנו כלום מאז אתמול בצהריים? הבטן שלי מקרקרת."
פקחתי לאט את העיניים וליטפתי את הבטן שלה. "את יודעת למה
היטלר לא רצה לשכב עם יהודיות?" מלמלתי.
"למה?"
"כי הן היו רזות מדי"
בית החזה שלה לחץ לי בצלעות כשעלה וירד מצחוק.
"תגיד", אמרה כעבור רגע.
"מה?"
"ניסית פעם את תנוחת האס. אס.?"